את היום האחרון של קורס מדריכות (קמ"ד) חי"ר מקדישות החיילות לטובת חזרה על תרגילי הסדר שיבצעו בטקס הסיום אחר הצהריים. לאחר שכל אחת שיננה את מקומה ואת מספר הצעדים שתעשה על רחבת המסדרים של בית־הספר למ"כים ולמקצועות החי"ר (ביסלמ"ח), הבנות משוחררות להתארגן לקראת בואם של ההורים. הן מתאפרות ומתבשמות, ובמבט ראשון לא נותר זכר לחיות השטח שהפכו להיות בשלושת החודשים האחרונים. עם הגעת ההורים הראשונים נפתחים מספר שולחנות פלסטיק על הדשא הסינתטי, וכמויות בלתי נדלות של מאכלים – ממופלטות ועד סושי זורמות מהצידניות. בין המשפחות מסתובבת טוראי אושר אברמוביץ' ומנהלת ויכוח סוער בפלאפון. "אני עצבנית מזה שההורים שלי עוד לא הגיעו", היא מסבירה בתום השיחה, ומיד מוסיפה, "וגם כי אני מתרגשת". עבור אברמוביץ', הקמ"ד היה מסע מתמשך, עמוס עליות ומורדות. "אבא שלי חולה והמצב בבית לא פשוט", היא מספרת. "כשאת נמצאת בבסיס והלב שלך נמצא בבית, זה הופך את כל החוויה לעוד יותר קשה. עד אמצע הקורס רציתי לעזוב כמה שיותר מהר, אבל עם הזמן התאהבתי בתפקיד הזה ופשוט לא יכולתי לצאת מכאן".
ההורים והחיילות נקראים לאולם, ואברמוביץ' ממשיכה להביט בשעון שעל מסך הטלפון שלה. "אני לא מאמינה שהם עוד לא כאן", היא מפטירה ושולחת עוד מסרון עצבני, בזמן שהכיסאות כבר מתמלאים. על המסך מוקרנות תמונות של החיילות, מהטירונות, מהשיעורים העיוניים, ובעיקר משבוע השטח שהותיר על כולן את חותמו. "המאג המקולל", היא מסננת למראה תמונה שלה נאבקת להתגלגל איתו על החול. לפתע מופיע על הצג המספר של אמה. "אתם בצומת?" היא לוחשת לתוך הטלפון. "יש! אז אני כבר לא כועסת, אבל בואו מהר. אחרי השלט מחנה צור תיסעו הרבה ישר, אל תיבהלו, זה חור. בואו מהר, המפקדת כרמל רוצה להגיד לכם שלום".
"מחזור אפריל תמיד חצופות"
שלושה חודשים קודם לכן, הגיעו ללשכת הגיוס 48 חיילות, אז עוד נערות חייכניות. כמו כל מי שמתגייסת לקורס, הבנות מסירות בשרשרת החיול את בגדיהן האזרחיים לטובת מדי בנים ונעלי חי"ר גבוהות. מרחוק עומדים המפקדים של המדריכות העתידיות, משקיפים על החיילות החדשות שלהם. הם עוד לא הספיקו לעשות היכרות וכבר יש להם כמה מסקנות. "מחזור אפריל תמיד חצופות", אומרת בחיוך סמל ירדן שינזון, מפקדת כיתה 3. "מגיעות אחרי חופש של מעל שמונה חודשים, לא מבינות מה זה הצבא הזה שנפל עליהן, אבל אין מה לדאוג, הן יתאפסו ויהיו שפיציות. מי שלא תתאפס כנראה שלא תהיה פה". דבר אחד ברור לסגל – עם בעיות מוטיבציה הם לא יצטרכו להתמודד: קורס מדריכות החי"ר נחשב לאחד הקורסים המבוקשים ביותר בקרב הבנות שמתגייסות לצה"ל. "בהתחלה שובצתי כמדריכת תותחנים, אבל עם המון מאמץ הצלחתי לשנות את זה", מספרת טוראי שירי גילת, שעבורה גיוס לתפקיד אחר לא היה אופציה. "מבחינתי זה להמשיך את הדרך של אבא שלי ושני האחים שלי, ששירתו בצנחנים, נח"ל וגולני. היה לי ברור שלכאן אני רוצה להגיע".
השעות עוברות בעוד החיילות הצעירות יוצאות בזו אחר זו מהבקו"ם, מדוגמות למחצה וגוררות אחריהן קיטבג א' כבד למדי. עם שקיעת השמש הן נקראות לעמוד בשני טורים מול האוטובוס שייקח אותן לביסלמ"ח – ביתן החדש בשלושת החודשים הקרובים. באותו בסיס הן יעברו את ההכשרה, כל הדרך מהטירונות ועד לסיכה ולשרוך הירוק הנכסף. לאחר נסיעה של שעתיים החיילות יורדות מהאוטובוסים, מטושטשות ועייפות מהדרך. "תסתדרו ב־ח' ועכשיו", צועק עליהם רס"פ הפלוגה, סמל תאי לבוב, שעל כתפו כומתה סגולה שמסגירה את מקורותיו. הבנות המבוהלות נעמדות בחצי עיגול לא מוגדר, בעוד לבוב כבר מבין שיש לא מעט על מה לעבוד. לאחר יום ארוך במיוחד, הבנות משוחררות לשעת טרום שינה (ט"ש), ולשש שעות שינה יקרות מפז. בוקר אחרי הן כבר מתחילות להתרגל למשמעת הצבאית, ותוך זמן קצר העמידה בזמנים והכנת המצבות הופכות לעניין שבשגרה. התמונה של חבורת נערות מפוחדות במדי א' מתחלפת ב־ח' מדוגמת של חיילות מתהוות במדי ב'.
בין כולן אי־אפשר להתעלם מטוראי דנית כהן, שבשלב מתקדם של הטירונות עדיין לבושה באותה חצאית א' מיום הגיוס. "אמרתי למפקדות שאני רוצה חצאית ב' מטעמי דת", היא מסבירה. "המ"מית אמרה לי שזה כמעט בלתי אפשרי לעבור את הקורס עם חצאית כי יש המון פעילות גופנית וצריך לזחול. הם הביאו לי מכנסיים ואמרתי לעצמי שאפתח את הראש ואנסה, אבל פשוט לא הצלחתי ללבוש אותם". לא כל חייה לבשה כהן חצאית. היא גדלה במשפחה חילונית ברחובות, ולפני שנתיים החליטה לחזור בתשובה, עזבה את הבית ועברה לגור עם החבר שלה. היא התמסרה לאורח החיים הדתי, אך למרות הכול הבטיחה לעצמה שלא תוותר על שירות צבאי. "בבית שלי צבא זה עיקרון מאוד חזק, אחותי הייתה קצינה, אמא שלי נכה ובכל זאת עשתה צבא ואבא שלי היה לוחם. לא הייתי מוכנה לוותר על זה", היא אומרת. לקראת סוף הטירונות, אחרי שלושה שבועות בחצאית דקרון צרה, מגיע סמל המחלקה וקורא לכהן, כשגוש בד בצבע ירוק זית בידו. "זו הייתה חצאית ב'", היא מספרת וקולה רועד. "זה היה רגע מאד מרגש מבחינתי. בכיתי מרוב אושר ואף אחד לא הבין מה קורה לי. מבחינתם זו רק חצאית אבל מבחינתי זה מסמל הרבה יותר".
מ"ק במתנה
בסופם של שלושה שבועות בטירונות 02, הבנות מתכוננות לקראת המסע הראשון שלהן, בתומו תיערך ההשבעה והטירוניות יהפכו לקורסיסטיות. ההתרגשות מתורגמת אט־אט לשירי מורל שממלאים את הרחבה הפלוגתית של הקמ"ד. בינתיים, במגורי המפקדים המתח גובר גם הוא. המ"כיות צובעות את פניהן בצבעי הסוואה, ממלאות את המחסניות ועוברות בפעם האחרונה על נוהלי הנדב"ר, בלשון נקבה כמובן, "משנה קודקודנית מכספיתנית". שתי כיתות כבר יצאו לדרך והגיעה כעת תורה של כיתה 3. הבנות עם הציוד עליהן, וסט מלא במחסניות ונשק בתלה צוואר, מתחילות בריצה לעבר העליות שמאחורי ביסלמ"ח. אחרי כמה עשרות מטרים בקצב מהיר הנשימה נהיית כבדה ואחת הבנות, טוראי ספיר שזיפי, מאטה. "רוצה שאני אקח לך את המימייה?" שואלת אותה חברתה, ושזיפי מנידה בשלילה. "לילה טוב, הגעתן למסע מ"כית", אומרת המ"כית של הכיתה, סמל שינזון, בקול קר ותקיף. "זה לא הולך להיות קל, אבל זו טעימה ממה שהלוחמים שאתן הולכות להדריך עוברים בשירות שלהם, אז תחשבו עליהם".
שינזון מכריזה על הקשרית שתלווה אותה במסע, טוראי פז גינון שזוכה למחיאות כפיים מהבנות. אבל במקום מתנה או טפיחה על השכם גינון מקבלת את המכשיר הקשר, מ"ק 77, שללא ספק מוסיף עוד קושי למסע. "כיתה 3, רוצו בשני טורים", אומרת המ"כית ומביטה לאחור, לחושך המוחלט שמופר מידי פעם על ידי הבזקי המצלמה. "חסר לכן שאני אראה אחרי זה בתמונות שלא רצתן בשני טורים", היא אומרת והבנות מתיישרות ומחייכות לעצמן. "ספיר, בואי אליי", קוראת המ"כית שרואה את החיילת שלה מתקשה בעלייה. "תפתחי עיניים ותגידי שאת מסוגלת", היא לוחשת אליה. "אני מסוגלת", היא ממלמלת. שינזון מביטה אליה ישר לתוך העיניים. "יופי. עכשיו תגידי את זה כשאת באמת מאמינה בזה". שזיפי עונה לה, הפעם בביטחון, וחוזרת לשורה. היא נושמת נשימה עמוקה וממשיכה לרוץ עם שאר הבנות לעבר העלייה האחרונה של המסע. היא על סף שבירה, אולם הבנות שמאחוריה לא מוותרות לה – הן דוחפות אותה כולן יחד, וכגוש אחד הן צועדות במעלה ההר. צעד אחרון והבנות מגיעות בריצה לרחבת ההשבעה המוארת. "סיימנו", לוחשת גינון. "סיימנו מסע ראשון, ספיר את מאמינה?" היא שואלת, וחיוך מהוסס נמתח על פניה. "מי חשבה לוותר באמצע?" שואלת המ"כית, בעוד שזיפי מרימה את ידה. "ומה גרם לך בכל זאת להמשיך?" היא שואלת. "הבנות", עונה שזיפי, ומביטה סביבה בהכרת תודה. "כדי להצליח בקורס הזה, החניכות צריכות להפוך למשפחה", מסבירה מפקדת פלוגת קמ"ד חי"ר, סגן נטע לוי. "אבל זה לא מספיק. הבנות צריכות ללמוד להכיר גם את עצמן, את הצדדים החזקים והחלשים שלהן כדי שיוכלו ללמוד לעזור גם לחיילות האחרות בפלוגה".
בבוקר לאחר מכן מתחיל רשמית הקמ"ד, ומחזור קי"ח יוצא לדרך. בשמונת השבועות של הקורס הבנות ייחשפו לעולם ההדרכה הצה"לי ולעולם החי"ר. הן ילמדו על האמל"ח המגוון שנמצא בשימוש כוחות החי"ר, יכירו את חמש חטיבות החי"ר ואת המאפיינים של כל אחת מהן, ובעיקר יתחילו להבין מול מה הן עתידות להתמודד בשירות. "אם חשבתן שהטירונות הייתה קשה, זה רק הולך ומסתבך", מבהירה סגן לוי כבר ביום הראשון של הקורס. "תציבו רף גבוה, תשאפו ללמוד, והכי חשוב, תהיו חברות אחת של השנייה כל הדרך", היא אומרת, ובלי לבזבז זמן פותחת את השבוע הראשון של הקורס, שבוע מיומנויות בסיסיות בהדרכה. "מי הייתה מדריכה בתנועת נוער?" שואלת המ"פית, ורוב מוחץ של בנות מרימות את היד, ולא במקרה. הבנות שמתגייסות להדרכת חי"ר עברו מיונים קפדניים במסגרת יום המא"ה, ונמצאו בעלות יכולות גבוהות בהדרכה. "למה הדרכה בתנועת נוער שונה מהדרכה בצבא?" היא שואלת. לרגע נותרת בחדר שתיקה, עד שאחת הבנות מרימה את היד. "האחריות היא גדולה יותר כי התכנים שאנחנו מלמדים אותם ישמשו אותם בזמן אמת, בשדה הקרב", היא אומרת. "טעות שמדריכת חי"ר עושה זו טעות של חיים ומוות", מוסיפה החיילת, בעוד השאר מנהנהנות בהסכמה.
בתום שלושה שבועות תחת אורות הפלואורסנט, בהם למדו את יסודות ההדרכה, הגיע השבוע לו ציפו הבנות והסגל יותר מכול – שבוע השטח. בשבוע הקרוב הבנות ילמדו על בשרן מה כוללים חייהם הסיזיפיים של החי"רניקים, אותם הן עתידות להדריך. המקלחת, המחליק ובעיקר הטלפונים נשארים מאחור ואת החלל הגדול שהותירו ינסו למלא האוהלים, עוקב המים וכמובן – הטונה. בערב, מפקדת מחלקה 1, סגן גבריאלה גינסברג־פלטשר, מובילה בדממה את המחלקה שלה לשיעור הראשון בשטח, מתחת לאור הכוכבים. "כמו שהלילה שקט, ככה גם אתן צריכות להיות", היא מסבירה. "זה הלילה הראשון שלנו בשטח, וכאן מתנהגים אחרת, לומדים להתמצא לבד. שם לדוגמה זה כוכב הצפון", היא מצביעה והראשים המבולבלים נישאים כעת למעלה, מחפשים את הכוכב ללא הצלחה רבה מידי. "אל תדאגו, יהיו לכן עוד הרבה שמירות לחפש אותו בשמיים. כמו הלוחמים, כולכן חייבות להתמצא בשטח ולהבין לאן אתן הולכות בלילה".
למצוא את כוכב הצפון
עם בוקר היום השני בשטח, הגיעה ההתנסות הראשונה של טוראי סיון הורן בהעברת שיעור למחלקה, כשהנושא הוא צבעי פנים. הורן מסבירה על סוגי הצבעים, ואילו מהם מתאימים לכל אקלים ואזור. "אני רוצה מתנדבת אמיצה", היא אומרת, ורוב הבנות מרימות את היד, להוטות להתלכלך. תוך זמן קצר פניה של המתנדבת מכוסות היטב במסכת בוץ קרירה, וללב הבנות מחלחלת ההבנה שגם ההתנסויות בהדרכה לא יהיו עניין פשוט. "בהתחלה לא ראיתי את עצמי עומדת מול אנשים, מדריכה ומדברת בביטחון", מספרת גילת. "לא היה לי קל לעמוד מול הבנות בהתנסות הראשונה, אבל לאט־לאט תפסתי את זה ומהדרכה להדרכה אני מתעצמת", היא אומרת ומביטה על כפות ידיה, כאילו פיתחו חיים משל עצמן.
יום לאחר מכן עולות הבנות לפסגת גבעת הרתק, שם אצבעותיהן ילחצו לראשונה על ההדק של האמל"ח עליו הן מיועדות להדריך. למעט בנות בצבא יוצא לעשות ירי רטוב במאג, מק"כ ורובה צלפים, והן בהחלט מתרגשות מההזדמנות. החיילות שוכבות על הקרקע, האצבע על ההדק, המאג לפניהן וההדף החזק מורגש בכל הגוף. החונכת מסבירה להן בדיוק איך לשים את העין בין הכוונות ומהי המטרה שלפניהן, והן מרגישות את הדרכת החי"ר בעצמן. "זה פשוט אדיר", מודה אברמוביץ' בקול נרגש, לאחר שסיימה לשחרר צרור אל המטרה. "לירות בכלים האלה זו תחושה שונה מכל מה שחוויתי. את מרגישה באמת את החומר שתלמדי עליו".
מאוחר יותר באותו יום מובילה המ"מ את החיילות לעבר אחת הגבעות הסמוכות ומושיבה אותן לקראת תצוגת התכלית שתכננו להן המ"כיות. כמה שניות לאחר מכן, עטויות ווסט, נשק וצבעי פנים, המפקדות יוצאות לפעולה. הן מבצעות תרגיל פרט חוליה מושלם במהלכו הן מתקדמות לעבר היעד בצעקות ומשתטחות בלי רחמים על האבנים. "איזה תותחיות הן", מתפעלת אחת הבנות. "זה היה התרגיל", מסבירה המ"מ כשמחיאות הכפיים הסוערות נגמרות. "את זה אתן הולכות לעשות בעצמכן".
שיעור בצניעות
בזמן שהבנות עולות על אפודים, לא רחוק משם, יושבת דנית כהן על החול, ובעיניה הבעה מוטרדת. "בזמן האחרון, עם כמה שזה קשה לי, אני לא בטוחה שזה תפקיד שמתאים לי", היא משתפת בצער. "לא צנוע שבחורה תהיה בשטח ותדריך בנים. בגלל שהרגשתי שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד מול גברים, כתבתי למפקדות מכתב שאני לא רוצה להמשיך בקורס". כהן יצאה לשבוע השטח בידיעה שזהו השבוע האחרון, אך בצהרי היום השני, רב הבסיס הגיע לשטח וישב איתה לשיחה ארוכה מלב אל לב, שבסופה הכול התהפך. "הוא הסביר לי איך להתמודד עם נושא הצניעות, והוא ממש שינה לי את התפיסה", היא אומרת. "עד אותו רגע הרגשתי נורא בודדה אבל פתאום הבנתי שיש למי לפנות בצבא". הרב, שנשאר בשטח, מקבץ סביבו את כל הבנות הדתיות לשיחה על התנאים שמגיעים להן. מתברר שקרוב לעשר בנות – חמישית מהחניכות בקורס – מגיעות לשיחה. כידוע, עבור הבת הדתייה שירות לאומי הוא מסגרת נוחה יותר משירות צבאי, ובטח כשמדובר בתפקיד שטח כמו מדריכת חי"ר. "השבתות פה הן ממש כיפיות, אבל לפעמים מבחינה דתית זה קשה", מתארת טוראי עדן דלויה, וטוראי ליגל דיין מוסיפה - "הייתה לי אפשרות לבחור אם אני רוצה להיות פה או לא, והחלטתי שאני רוצה", היא מדגישה. "אולי זה יהרוס לי משהו בעתיד עם בן זוג או שידוך, אבל הגעתי למסקנה שזה לא משנה ושאני צריכה לעשות מה שאני מאמינה בו".
בלילה האחרון של שבוע השטח, הבנות זוכות לשיעור לא צפוי מהסמלים שלהן – חי"רניקים בעצמם – שמספרים על המסלול שעברו לפני התפקיד. "התגייסתי במרץ 11' לחטיבת הצנחנים", מספר סמל מחלקה 2, סמ"ר יאן גלבורד. "אחרי המסלול וקורס הצניחה יצאתי למ"כים. כשסיימתי, שיבצו אותי כמדריך נמ"ר בביסלמ"ח. בהתחלה התבאסתי כי רציתי לחזור לגדוד, אבל אחרי התפקיד הזה אני מבין שזו התקופה הכי טובה שהייתה לי בשירות", הוא מתוודה. "לעבוד עם בנות ולפקד עליהן זה הרבה יותר קשה מבנים. אם תגיד לטירון לרוץ על כיפה אחת ולזחול על זאת שאחריה, הוא ישתוק ויעשה. אם תגיד משהו כזה לבחורה היא קודם כול תחטוף התקף לב, אחר כך תבכה, תקרא לחופ"ל, תלך לשירותים, ורק אז תתחיל לעשות", הוא אומר, בעוד החיילות מתגלגלות מצחוק. "המפקדים ממש נפתחו אלינו", מספרת טוראי לינור סילברמן לאחר השיחה. "הם סיפרו קצת יותר פרטים על המקום ממנו הם הגיעו ומה עשו בצבא. זה ממש מרגש ורק מעצים את ההערכה שלנו אליהם".
שבוע לאחר מכן נתקל הקורס במשבר בלתי צפוי. תמונות חושפניות של מספר בנות בפלוגה הופצו ללא ידיעתן ברשתות החברתיות, וקיבלו תהודה תקשורתית בארץ ובעולם. בעקבות האירועים החליט סגל המפקדים לעצור את לו"ז הקורס ולערוך שיחות לכלל החניכות ובפרט לבנות המצולמות בתמונה. "זה הרגיש שכולנו היינו חשופות בתמונה הזאת", מסבירה אחת הבנות. "זה היה מאוד קשה ולא תיארנו לעצמינו לאיזה סדר גודל זה יגיע. היו זורקים לנו הערות נוראיות בבסיס, אבל סגל המפקדים גונן עלינו ותמך מאוד. המפקדים ישבו עם הבנות כל הלילה והרגיעו אותן". האירוע הלא שגרתי דרש מהמפקדים להפעיל שיקול דעת: איך לגעת במצב הרגיש, מתי להיות שם בשבילן ומתי להעמיד אותן על טעותן. "אחרי שנרגעו הרוחות הבנו שהחוכמה שלנו כמפקדים היא לתמוך בהן, לא ללטף אותן אבל להיות שם בשבילן ולהרגיע", מסבירה סגן גינסברג־פלטשר. "הדבר הקל היה להעיף אותן מהקורס אבל החלטנו שהבנות האלה עשו טעות קשה ונענשו כבר מספיק בעצם החשיפה. כסגל תקפנו את האירוע הזה מכמה נקודות. נגענו בנושא המשחק בנשק, בנושא היחס לנשים בצבא והתעסקנו בכוח שיש למדיה ובמהירות שדברים מופצים ברשת".
ישורת אחרונה
לאחר שלושה שבועות נוספים שכוללים סדרת חינוך, שיעורים עיונים על עולם החי"ר והתנסויות מעשיות בהדרכה, מגיעות החיילות לשבוע האחרון. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר, והבנות שמתקשות לפקוח את העיניים קמות אט־אט מן המיטות. לפניהן המסע הארוך והקשה ביותר שיעשו בקמ"ד, המסע האחרון – מסע מ"פ. השעה המוקדמת מדי בה נדרשו הבנות לקום נועדה למנוע מהשמש הצורבת של חודש יוני להקשות עוד יותר ואלמנט העייפות הוא רק בונוס. השמש זורחת, והאוטובוס ממשיך להתרחק יותר ויותר מביסלמ"ח. "התרחקנו קצת יותר מדי, אתה לא חושב, נהג?" מתמרמרות הבנות, וניכר שהעייפות מדברת מגרונן – עייפות שתוך דקות ספורות תוחלף ב"ראבק" ובאדרנלין. דגל אדום ודגל סגול נפרשים על גבי החיילות בפלוגה, בהתאם לחטיבות (גבעתי וצנחנים) של שני סמלי המחלקות שמלווים אותן מתחילת הקמ"ד. מזג האוויר עוד נעים כשהשמש מתחבאת מאחורי ההרים, אבל בדרום כמו בדרום, החום לא מאחר להגיע. המסע מתחיל והבנות מתקדמות בקצב מהיר אחרי המ"פ בשני טורים מסודרים, עם הציוד על הגב והזיעה שמתחילה לנטוף. "קדימה, סיון, את יכולה", מעודד סמ"ר ירדן שריקי, סמל המחלקה, את הקשרית שלו סיון הורן. היא מתקשה להתמודד עם המ"ק על הגב, הקצב המהיר, וההוראות הבלתי פוסקות מהסמל לסדר את המחלקה בשני טורים. "אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנשום", היא נאבקת ומאטה את הקצב. "סיון, את רואה את זה שם?" שואל אותה הסמל בנימה אבהית ומצביע לעבר מבנים לבנים באופק. "כן", היא מתנשפת ובעיניה זיק של תקווה שהסיוט עומד להיגמר. "אז הסוף זה עוד הרבה אחרי", הוא אומר, מחביא חיוך, וממשיך לרוץ לצדה. לקראת הקילומטרים האחרונים אחת הבנות לא מרגישה טוב ובהפסקת השתייה מתיישבת על האדמה ודמעות ניגרות מעיניה. האלונקה נפתחת והמ"פית מורה לה לשכב עליה, בעוד היא מתנגדת בכל תוקף לוותר ולהקשות עוד יותר על שאר חברותיה. לבסוף היא נשכבת על האלונקה וארבע הבנות רכונות סמוך לכל ידית. "אלונקה, גובה מותניים, הרם", צועק הסמל, והן אחריו. בשעה שבע וחצי בבוקר היעד "קבר בן־גוריון" כבר נראה באופק. הבנות מסיימות בריצה את מאות המטרים האחרונים – מגיעות סוף־סוף לטקס קבלת הסיכה, אותה הרוויחו ביושר ועם לא מעט זיעה.
הסגל עומד בשורה מול הבנות המסודרות ב־ח' מדוגם, הכומתות על הראשים ומאחוריהם נשקף הנוף המדברי האין־סופי של אזור נחל צין. עם סיום ההכשרה ישובצו המדריכות במדורים השונים, המתחלקים לפי אמצעי הלחימה – דוגמת מדור רק"ם בו משובצות מדריכות הנגמ"שים והנמ"רים, או מדור רתק הכולל את מדריכות המרגמות וטילי ה"גיל". הבנות גם עשויות להשתבץ בבסיסי האימונים השונים – בסיס אימונים פיקודיים, בסיסי אימונים חטיבתיים, בסיס צאלים, במתקן אדם בתפקיד מדריכות צליפה וקליעה ואף להישאר בתפקיד הדרכה בביסלמ"ח. "כל אחת מכן עשתה תהליך מאוד משמעותי, אז תעמדו עם ראש מורם ותהיו גאות בעצמכן", אומרת המ"פית בגאווה ומעניקה סיכה לכל אחת מהן. כשמגיע תורה של אושר אברומביץ', המ"כית שלה, כרמל מלכה, לא מצליחה לעצור את הדמעות. היא יוצאת מן השורה, הולכת לאחור ומנגבת את עיניה. "כשאושר קיבלה את הסיכה לא יכולתי להחזיק את זה", מודה מלכה. "העובדה שהיא סיימה את הקמ"ד למרות כל הקשיים היה שווה את הכול". יומיים לאחר מכן מגיע סיומו הרשמי של הקורס, בטקס עם ההורים הגאים. הטקס מתחיל, החניכות מקבלות את דרגת הרב"ט, ובתום הנאומים והצעידות מוכרזים שמותיהן של החניכות המצטיינות. "ולחניכה המצטיינת הפלוגתית - רב"ט נועה שפר", קורא הרס"ר, ושפר ניגשת לקחת את התעודה בחיוך רחב. אחרי אין־ספור דמעות, תמונות וחיבוקים הבנות יוצאות הביתה, או ליתר דיוק, נגררות בכוח על ידי בני משפחותיהן. "איפה נועה?" שואלת סבתא שלה שממתינה במכונית, ומנצלת את הזמן לספר לכל קרובי המשפחה והחברות שהנכדה שלה חניכה מצטיינת. "לא המצטיינת המחלקתית, הפלוגתית", היא מדגישה בגאווה את ההבדל המהותי. "תביאי לי את התעודה נועה'לה", מפציר בה סבה. "מחר אנחנו הולכים לשכפל את זה, שיהיו לנו עוד כמה עותקים לחלק לכל המשפחה".