בעוד רגע טוראי מ' תעזוב את מחנה 80 ותעלה על האוטובוס שייקח אותה מסיום הטירונות אל שירות החובה. "אני ממש שמחה שאת יוצאת ככה מהטירונות", מישירה אליה מבט סמל סי זייתון, המפקדת שלה. "אנחנו נשמור על קשר. אני עדיין המפקדת שלך כשתצטרכי אותי", היא מוסיפה. השפתיים של מ' רועדות לכדי חיוך קטן, איתן מחייכות גם העיניים המעט מלוכסנות שלה. "את זאת שדחפת אותי. באמת שבזכותך לא נשברתי", היא משיבה לה ביראת כבוד, עדיין עומדת ב"הקשב".
המבטים שמחליפות מ' והמפקדת שלה יכולים לרמוז ולו במעט, עד כמה הייתה הראשונה קרובה להישבר במהלך חמשת השבועות האחרונים. רק לפני שלושה שבועות היא עמדה לא רחוק מהמקום בו היא ניצבת עכשיו, הכניסה מחסנית לנשק וכיוונה אותו לעבר עצמה. "איימתי לירות בעצמי בעלייה לשמירה. זה קרה כשסגרנו ולפני כניסת השבת אמרו לי שאימא שלי התעלפה. ידעתי שהיא צריכה אותי", היא נזכרת. "היא חולה, וזה מידרדר בגלל המצב בבית. אבא שלי נרקומן, בשנים האחרונות הוא מסתובב ברחובות ומאוד רע לה בגלל זה. ידעתי שקשה לה בלעדיי, ובגלל זה איימתי על עצמי. לא התכוונתי לירות באמת, אבל תכננתי את זה כדי להיות עם אימא שלי".
הרגע הזה כבר רחוק מאחוריהן, מתערפל בחגיגיות של סוף שמורגשת בסיום הטירונות. הקשר המיוחד ביניהן לא נרקם סתם. מ' אמנם לא יודעת את זה, אבל המפקדת שלה, סי, חולקת איתה סיפור חיים דומה. "יש לי רגישות מיוחדת אליה כי גם לי היו בעיות בבית, אבא נרקומן ואימא שלא ממש עושה שום דבר. ברגע שהחלטתי להגיד לו את כל הדברים בפנים הוא הוציא אותי מהבית", מספרת סי. "הסיפור שלה עורר בי משהו, נקשרנו. כמובן שלא יכולתי להגיד לה שאני מזדהה איתה ושגם אבא שלי נרקומן, בגלל הדיסטנס, אבל אני יכולה להקשיב לה ולהבין אותה. לשדר לה דברים בדרך אחרת".
אחרי מילות פרידה, השתיים מתבקשות להצטלם לתמונת סיום, והמפקדת סי מסדרת למ' את הכומתה על הראש. היא מושיטה את ידיה, מעצבת את קיפולי הכומתה, ומתבוננת בה: לרגע נדמה שפניהן משתקפים אלה באלה, כשהן מביטות זו בזו כמו במראה. הדיסטנס אולי מונע ממ' לדעת כמה הן דומות – אבל העיניים מדברות מעצמן.
שבוע ראשון – "מי יודעת מה זה חג"ם?"
תמונת הפתיחה של הטירונות לא פסטורלית כמו צילום הסיום שלה. השבוע הראשון מתחיל עם פלוגה של בנות שמגיעות למחנה 80 ביום ראשון – בו יגורו בחמשת השבועות של ההכשרה הראשונית. מערך מגל, שמפעיל את הטירונות הכלל צה"לית, אחראי גם על טירונות החג"ם – חיילות גיוס מיוחד. הכשרת החיילות האלו נבדלת מהאחרות בכך שהיא כוללת שבוע נוסף של תכנים ושהטירוניות, כולן נשים, מגיעות עם נתוני גיוס נמוכים (קב"א ודפ"ר). הנתונים של הבנות צונחים לעתים בעקבות ציון נמוך במבחן הפסיכוטכני, ושל חלקן בשל רקע סוציו־אקונומי קשה בבית, נשירה מהלימודים או עבר פלילי. "אלה חיילות שלא בחרו לאיזו מציאות להיוולד", מסבירה סגן מעין דקל, מפקדת הפלוגה. "הן זוכות פה למסלול אדיר ומושקע, ובסופו של דבר משתלם".
ביום השלישי של השבוע כבר שורר תוהו ובוהו במסדרונות המגורים של הטירוניות, שמכונים "ההילטון". אלה שעות הצהריים, ובנות רבות עוד יושבות בחדריהן, נפקדות לו"ז, על אזרחי. אחד המ"כים, רב"ט אברהם גובאו, נמצא בעיצומה של מלחמת התשה עם אחת החיילות – שמסרבת להיצמד ללוח הזמנים הפלוגתי. "אני אקרא למשטרה צבאית, אני אדפוק נפקדות, אני לא שמה מדים", היא צועקת עליו בחדרה. "את שמה מדים ויוצאת החוצה. קדימה, כל הפלוגה מחכה לך", הוא משיב לה בקול נחוש ועוזב את המגורים. סג"ם עדי וולרשטיין, מפקד המחלקה שלהן, מחליט להתערב. החיילת יוצאת מהחדר אל סג"ם וולרשטיין – על אזרחי – ומדליקה סיגריה. "לא אישרנו לך לעשן", מבהיר המ"מ. "כבר הדלקתי אותה", היא משיבה ונושפת את העשן בהתרסה. "אנחנו רוצים לתת לך הזדמנות", הוא מוסיף, וזוכה למטח של צעקות. מפקד המחלקה לא נרתע, מדבר איתה בשקט, ומוריד לאט־לאט את הווליום של השיחה.
סגן דקל מביטה עליהם מהצד ומתמוגגת. "הוא מדהים. רואים כמה סבלנות יש לו. הוא לא דעך". המ"מ והטירונית ממשיכים בשיחה ארוכה. אולי מבלי שתתכוון, החיילת כבר עומדת ב"הקשב": אמנם עדיין עם בגדים אזרחיים, כפכפים שחושפים לק כתום וזרחני על הרגליים וכשהסיגריה עוד דולקת בין אצבעותיה – אבל לפחות הידיים מאחורי הגב. "היא כיבתה את הסיגריה, יפה לה", מדווחת המ"פית כשהחיילת מועכת אותה על האדמה. "בשבוע הראשון הן מאוד אינטנסיביות", היא מסבירה, "הן ישר מתנגחות, לא מוכנות להקשיב. זה דורש מהמפקדים להיות מאוד סבלניים, להסביר כל פקודה עד לפרטים הקטנים, ובמקביל לא לוותר. אם מוותרים לא מחנכים".
רק חלק מבנות הפלוגה ידעו מבעוד מועד שהן מתגייסות לטירונות חג"ם, השאר מופתעות לגלות זאת רק עם הגיען לבסיס. קצינת המיון שלהן, סגן נטע ולשר, מגיעה לשוחח איתן כבר באותו יום כדי לעשות סדר. "מי יודעת מה זה חג"ם?" היא שואלת את החיילות בשיחה פלוגתית. "חיילת שבצו הראשון שלה עשתה ENTER על כל השאלות", מציעה אחת החיילות. "משוגעות", מחריפה את ההגדרה חיילת נוספת. "ערסיות לא מפותחות", צועקת אחרת ובנות הפלוגה צוחקות.
"חס וחלילה", מחייכת סגן ולשר. "אתן חג"ם כי בצו הראשון שלכן קיבלתן נתונים נמוכים, ואם תצאו איתם מטירונות כלל צה"לית תקבלו תפקידים לא משהו, אבל הצבא יודע שיש בכן פוטנציאל שלאו דווקא משתקף בנתונים היבשים, ולכן אתן פה, וזה מעולה, זה הכי טוב לכן. אחרי הטירונות הזאת תהיה לכן אפשרות להגיע כמעט לכל תפקיד שתרצו", היא מסבירה. "בנוסף, במהלך הסדיר תלווה אתכן מש"קית מקא"ם (מנהלת קידום אוכלוסיות מיוחדות), תהיה לכן אפשרות להשלים בגרויות ולרכוש תעודת מקצוע תוך כדי הצבא. המסלול הזה נועד לקדם אתכן", היא מוסיפה.
מהשיחה עם קצינת המיון הטירוניות רצות למסדר הנפת הדגל במגורים, ומשם לטקס פתיחת הטירונות. הפלוגה מסתדרת בצורת ח', והמפקדים מעניקים להן את הצ'ונגיות. "אתן עומדות בפני תקופה שלא תשכחו, ואתן צריכות לבוא ערוכות למסע הזה שנקרא 'טירונות'", אומרת להן המ"פית. "אני מאחלת לכן שבהשבעה תרגישו שנתתן את כל כולכן כדי להצליח".
שבוע שני – שבת ראשונה בטירונות
כשהשעה חמש וחצי לפנות בוקר, קצת קשה לתת את כל כולך, אבל חלק מהטירוניות בהחלט מנסות. עם תחילת השבוע השני לטירונות, בבוקר יום שני, הן מתרוצצות במגורים ומשתחלות למדים בנמנום. "קדימה, אתן חולמות!" מאיצה בהן המפקדת, רב"ט דניאל אביסריס, שמחכה לצוות שלה. "לא ייתכן שרק חמש חיילות קמו בזמן. אתן מבולבלות. חיילות שלא קמו ייענשו בחומרה", היא מדגישה. גם מה־ח' של הצוות השני עולה דיבור תקיף. "תפסיקו להיות חלביות!" מעוררת רב"ט טל זיגל את החיילות שלה. "כשאני צריכה להעיר חיילת שלא מרגישה טוב הן חושבות שזה לא אנושי. אבל הן לא מבינות שזאת בדיוק האיתנות שאני רוצה שתהיה להן", היא מסבירה אחר כך בנחישות, בצד. "הכי בא לי להעלים עין, אבל אני לא רוצה לוותר להן, כדי שיתחזקו".
לטוראי ק', חיילת נמרצת בעלת שיער ג'ינג'י קצר ועיניים ירוקות, השעה המוקדמת לא ממש מפריעה. ההפך הוא הנכון, וכראיה היא דואגת שלא תישאר עין סגורה בקומה שלה. "בכל בוקר אני מתעוררת ראשונה, נוגעת בנשקים של הבנות כאילו אני עומדת לגנוב אותם והן מתעוררות", היא מחייכת. "יש בנות שלא אוהבות שאני הולכת לפי הכללים", היא מודה. ק' בולטת בנוף הפלוגתי, ולא רק בזכות הכללים עליהם היא מקפידה לשמור, אלא לאור השאיפות שלה להמשך השירות – מפקדת או לוחמת. "אני רוצה לתרום", היא מפשטת. "יש לי אופי חזק".
"אופי חזק" זו לא הגדרה מספיקה בשביל ק'. היא עלתה מרוסיה בגיל שלוש עם אמה, אביה נשאר שם, ומאוחר יותר נהרג בתאונת דרכים. אמה נותרה מובטלת, ונטל פרנסת הבית היה על כתפיה; כשהגיע הצו הראשון אמה דרשה שלא תתגייס. "לא הסכמתי, כי ידעתי שהצבא יכול לפתוח לי דלתות בחיים. היא אמרה שאני לא הבת שלה יותר וגירשה אותי מהבית", היא מתארת בפשטות. מאותו רגע הפכה לחיילת בודדה, והתגוררה בבית החייל טרם גיוסה. "בסופו של דבר חינכתי את עצמי. אף אחד אחר לא חינך אותי", היא מנסה להסביר, מצביעה עם ידיה על כיוונים שונים.
במהלך השבוע המתח גובר לקראת השבת הקרובה – בה אמורות הבנות להישאר בבסיס. ההיערכויות היו בעיצומן, וכשהגיע הרגע – זה היה גרוע פחות משחשבו. "אני לא יכולה להיות פה יותר, אני חייבת לברוח", אומרת טוראי ש' בעיצומה של השבת. "שטויות! תסיימי את הטירונות, תעלי כמה תמונות ויאללה קרנבל", מציעה לה טוראי ק' ומצלמת את עצמה באייפון. באותם רגעים, בקצה אחר של הבסיס, בוקעת מוזיקה ממשרדי המפקדים. מי שיציץ מבעד לחלון יראה את כל הסגל מתפרק רק לרגע, זונח את התדמית הקשוחה ורוקד לצלילי הרדיו. השבת עוברת חלק עד שכמה שעות לאחר מכן, מפקד מחלקה 1 מוזעק כשמבשרים לו שטוראי מ' איימה בהתאבדות.
זה היה בעליית המשמר, ומ' כיוונה את הנשק אל עצמה, מול המ"פ. חיילת ערנית שמטה לה את הנשק מהיד, הוא נלקח ממנה, ומפקד המחלקה הוזנק למקום. שם הוא ראה אותה מוקפת בבנות המחלקה, צועקות ובוכות, ולקח אותה לשיחה. "הוא אמר לי שהייתי אמורה לצאת לאפטר ביום ראשון ושעוד לא הודיעו לי על זה. אם הייתי יודעת לא הייתי עושה את זה", היא אומרת כשהסערה חולפת.
"אני יודעת שמאוד קשה לחיילות, אבל אני אומרת להן כל הזמן שחיילת שתעבור שבת תסיים גם שירות", מסבירה המ"פית בצאת השבת. "זה מה שאני אוהבת בשבת, היא מחשלת".
שבוע שלישי – הן צריכות דמות חזקה
ביום רביעי, אחרי אפטר ושני גימלים, מ' חוזרת לבסיס על מדי א' בפנים זורחות ושלוות. "אלה החיים שלי", היא מחייכת בהקלה. "זה עושה לי טוב לעזור לאימא שלי, מגיע לה את הכי טוב בעולם. בישלתי לה מקרונים, חזה עוף, ממולאים בתנור", היא מתארת ועוטפת את המסדרונות של המגורים בניחוחות ביתיים. "היא כעסה על מה שעשיתי, כי יהיה לי משפט, אבל בחופש איתה קיבלתי את כל הכוח שאני צריכה להמשיך בטירונות".
שלושה ימים לפניה, חזרה לבסיס המפקדת שלה, סי, ושמעה על תקרית השבת. בשל היותה חיילת בודדה היא יוצאת חמשושים – במהלכם היא נאלצת לעבוד, ולכן לא הייתה שם כדי לעזור. כשהן נפגשות שוב, המפקדת דורשת ממנה הסברים. "איך הגעת למצב הזה?" היא שואלת בדאגה. "הייתי צריכה מישהו שיקשיב לי", היא עונה לה. "אם היית שם זה לא היה קורה".
"זה רק מראה כמה כל חייל חייב את המפקד שלו", מסבירה המפקדת לאחר מכן, "ובגלל זה קשה להיות מפקד עם בעיות ת"ש. אני צריכה לטפל גם בעצמי וזה מאוד בעייתי", היא מודה. "אבל אני לא יכולה לוותר על פיקוד. אני חושבת שנולדתי בשביל זה. אני חוזרת הביתה אחרי שבוע שאני קמה כל בוקר בארבע וחצי ומתמודדת עם קללות ועוד צריכה ללכת לעבודה. אבל כשאני חוזרת הביתה אני שמה את הראש על הכרית, ויודעת שהיה לי שבוע משמעותי".
ביום רביעי מגיעים קציני מיון לפגוש את החיילות. הם מבקשים מהן לבחור את התפקיד המועדף עליהן להמשך השירות, ומוסיפים שבסוף הטירונות הן יתבשרו על ההחלטה הסופית. שתיים מהן מקבלות תשובה מוקדם מכולן – ומתבשרות שנבחרו להיות מדריכות הנדסה. הצמד, ובתוכו טוראי ק', עוזבות את הטירונות כבר למחרת לבהל"ץ. באותו זמן בחדר אחר, המפקדים מתאספים לשיחת סיכום שבוע, בה יחליפו חוויות מהימים החולפים. למעשה, זה בעיקר תירוץ להיפגש ולהתפרק, והם מנצלים כל שנייה נדירה כזאת. כשהם מסיימים, הם נזרקים מיד למציאות: אחת הטירוניות נחפזת אל המפקד שלה, רב"ט מרק רקידי, ודורשת לצאת הביתה. "אני אזרוק את הנשק הזה, אני לא רוצה להיות פה!" היא מבהירה לו. "אני כולי בעצבים, אני מחורפנת. אתם מחרבנים עלינו פה, קח ממני את הנשק", היא זורקת את הרובה על הרצפה. מרק נשאר במקומו בעוד החיילת חוזרת נסערת למגורים. "אסור לי להילחץ או לפחות להראות את זה, כי אז החיילות ילחצו על הנקודה הזאת שוב", הוא מסביר. "הן צריכות דמות חזקה. בגלל זה אני עומד כאן ולא רודף אחריה. אני מחכה שהיא תתאפס על עצמה ותירגע", הוא מסביר ומתחיל להתקדם לכיוונה עם הנשק שלה.
המפקדים צריכים לשמור על קור הרוח הזה לכל אורך הטירונות, שמעמידה אותם בפני מצבים מורכבים בהרבה. דוגמה כזאת לא מאחרת לבוא, כשביום חמישי בלילה המפקדת סי שומעת צרחות היסטריות ממגורי הבנות. היא ממהרת להגיע ומגלה שם התקהלות – במרכזה אחת החיילות, שניסתה לדקור חיילת אחרת. זה התחיל מכך שאחת הבנות העלתה התבטאויות גזעניות נגד אתיופיות לפייסבוק. חברותיה לפלוגה, בנות העדה האתיופית, התעמתו איתה, ובלהט הוויכוח היא הוציאה סכין מחדרה והצמידה אותו לגרונה של אחת מהן – עד שחיילת אחרת הצליחה להרחיק את הסכין מידה. החיילת שניסתה לדקור מורחקת מהמגורים, והמפקדים עושים חיפוש אחר חפצים חדים בתיקי הבנות.
"שום דבר לא יכול להכין אותך לסיטואציות כאלה. החיילות תולות בך הרבה תקוות, ומעמידות אותך במצבים שלפעמים נראים גדולים עליך", מודה רב"ט בת אל אזולאי, המפקדת של אותה חיילת. "אבל בסופו של דבר באים לפקד במחזור חג"ם בידיעה שזאת החוויה הכי גדולה שיש, ושלוקחים כאן אחריות עצומה".
הטירונית שתקפה את חברתה בסכין מורחקת מהטירונות, נפתחת נגדה חקירת מצ"ח, שבסופה היא משוחררת מהצבא על סעיף נפשי. לאחר החיפוש בתיקי החיילות, המפקדים מעבירים להן שיעור על אלימות ולמחרת חוזרים לשגרה; שבוע חדש בפתח.
שבוע רביעי – האור נראה בקצה המנהרה
מוקד העלייה לרגל בטירונות חג"ם הוא "קו ההקשב", קו המצויר על הרצפה בכניסה למשרד הסגל, שם ממתינות הטירוניות למפקדים כאשר הן ניגשות אליהם. כמעט בכל רגע נתון נמצאה בו מספר לא מועט של בנות שדורשות לצאת הביתה, ממתינות למשפט או לשיחה עם המפקדים. גם בשבוע הרביעי לטירונות הקו הומה אדם – וגם ביום חמישי. "הקשב המפקדת אפשר כיף חולף?" שואלת טוראי ח' את רב"ט דניאל אביסריס שחולפת על פניה. "חאלס, ח'", מפטירה דניאל. "כפרה על המפקדת, שימדורה עלייך!" היא צועקת למפקדת מרחוק.
ח' מחכה לצאת הביתה כדי להסדיר חוב כספי לחברת הסלולר שלה ובינתיים שרה עם הבנות שמחכות בקו את ההמנון הלא רשמי של הטירונות: "אני רוצה קב"ן / שיוציא אותי מכאן". "עדיין קשה לי עם המשמעת הזאת, יש לי פתיל קצר", היא מודה. "הם חושבים שאם יש להם שרוך בשקל וחצי הם יכולים להגיד לנו מה לעשות. מי הם בכלל? צפונבונים שיגידו לי מה לעשות?"
לצדה יושבת טוראי מ', שמחכה למשפט הרביעי שלה. "גם אצלי אין דבר כזה מפקד־פקוד. אם המפקדת מרימה עליי את האף כי יש לה דרגה, אני לא רואה אותה ממטר", היא קובעת על המפקדת שלה, רב"ט טל זיגל, שעזבה את הטירונות באמצע כדי לפקד בקורס מפקדים. "בהתחלה איימתי עליה שארוקן עליה מחסנית, אבל ראיתי שהיא בן־אדם, שהיא אנושית. היא הייתה גם קשוחה ולא ויתרה עליי. היא נתנה לי טיפים לחיים והרגישה אותי".
התבלין הסודי של המפקדים במחנה 80 – אנושיות – הוא בדיוק המרכיב שגורם לחיילות בסופו של דבר לא לוותר. זה המפתח, הם אומרים, שגורם לשינוי להתחולל בחייל. "רק כשחיילת יושבת מול מפקד ומרגישה שהוא מאמין בה ומכבד אותה, נוצרת הדינמיקה הזו שמאפשרת את השינוי", מסבירה מפקדת הבסיס, סא"ל אורנית מילר. "נקודת המוצא של המפקדים במערך זה להאמין בבן־אדם שעומד מולם. הם באמת מאמינים שבכל חיילת גלום יהלום, ורק צריך להסיר את אבק הדרכים שדבק בו עם השנים כדי לגלות אותו".
כמה שעות לאחר מכן, החיילות עסוקות בלגלות את ה"יופי" שטמון במגורים, כשהן בעיצומו של יום ניקיונות. בהפסקה שבין שטיפה לצביעה, יושבת טוראי ג' הרחק מכולם, מעשנת סיגריה ושומעת מוזיקה. יש לה שיער בצבע אדום חזק שמסתיר קעקוע תכול של תווים על הצוואר, ושלושים ושלושה חורים לפירסינגים, לפי הספירה האחרונה. "גם אם אני שונה פה. לא אכפת לי, אני רגילה כבר. מגיל 13 אני מרגישה שונה, וזה לא מפריע לי", היא אומרת ונושפת את העשן בביטחון. "לא כזה נורא פה, רק נמאס לי להיראות כאן מכוערת. אני נראית כמו הומלס עם הכובע הזה!" היא מושיטה את הכובע וצוחקת.
כמו הרבה חיילות בפלוגה, ג' לא תמיד דמיינה את עצמה במדי הב' האלה. היא גדלה בתל אביב והפסיקה ללמוד בכיתה ה'. בגיל 14 התחילה להסתובב ברחובות והכירה מקרוב את האלכוהול והסמים, עד שצו של משרד הרווחה שלח אותה ללמוד בפנימייה. "בתור ילדה הייתי יוצאת כל היום, לא חושבת על העתיד, רק איפה אפשר להשיג עוד וודקה וסמים. וכשהייתי מרגישה רע הייתי חותכת את עצמי", היא מגלה. "החתך הראשון שלי היה בגיל 14", היא מפשילה את שרוול החולצה הירוקה, חושפת קווים מעומעמים על פרק כף ידה השמאלית. "ככה הרגשתי שהכאב בחוץ ולא בפנים". הערפל שכיסה את העתיד שלה בגיל 14 עדיין נמצא באוויר, אבל נדמה שהוא מתחיל אט־אט להתפזר. "הייתה לנו שיחה לגבי לאן פניה מועדות", מספרת המפקדת האישית שלה, בת אל אזולאי. "היא אמרה לי שבהתחלה היא רק רצתה לסיים עם הצבא, לעשות יומיות ולהביא כסף הביתה, כי היא עוזרת לאמה החד־הורית, אבל היא מרגישה שעכשיו המחשבה הזאת קצת השתנתה. שהיא לא יודעת איך בדיוק להמשיך, אבל שהיא רוצה עתיד".
שבוע אחרון – תחילתה של דרך חדשה
העתיד הקרוב של ג' וחברותיה לפלוגה מודפס באותיות צפופות על גבי ערמה של דפים, כולם מתויקים בקלסרים שבידי מפקדי המחלקות, מכילים את השיבוצים של הבנות. החיילות מתקשות להמתין בסבלנות, אבל עד שיידעו את השיבוצים הן עושות חזרות אחרונות על קצב ה"שמאל־ימין־שמאל", לקראת טקס ההשבעה שייערך בעוד כמה דקות, בערב שלישי.
בטקס הן כבר מתרכזות בח' במגרש המסדרים, לבושות מדי א' מגוהצים, וקוראות "הקשב" רועם. "אני תמיד אוהבת את ההבדל בין טקס פתיחת הטירונות, שאף אחת לא מבינה איפה היא נמצאת, לבין ההשבעה. כשאני משביעה פלוגה והן חוזרות אחריי בעוצמה כזאת, זה מטורף. זה ממש עושה לי צמרמורת", אומרת המ"פית בהתרגשות. אחרי שהיא מקריאה את השבועה, כל חיילת ניגשת בתורה למפקדים שלה: "אני נשבעת!" כשהתנ"ך והנשק אחוזים ביד. כשמגיע תורה של מ' להישבע, היא רצה למפקדת, מצהירה בקול חנוק, וחוזרת למקומה בסוף הטור. היא מנשקת ברכות את התנ"ך, ונותנת לדמעות לזלוג. "המחשבה שהייתי רוצה שתעבור להן בזמן ההשבעה", אומרת בסיפוק מפקדת הבסיס, "זה שהטירונות היא הוכחה שיש בהן יותר ממה שהן חשבו. הייתי רוצה שהן יחשבו איזה חלומות הן רוצות לממש. שיעמידו את השאלה הזאת במבחן, שיגלו מה הן באמת רוצות".
למחרת, ביום חמישי האחרון במחנה 80, הבנות מגלות אם קיבלו את מה שרצו – לפחות בתחום הצבאי. ג', למשל, לא זוכה להיות ספרית צבאית – אבל נשלחת לקורס חינוך. מ', שרצתה להיות חשבת שכר, דווקא מקבלת את מבוקשה. מעבר אליהן, מגוון התפקידים שחברותיהן קיבלו רב: צלמות, גרפיקאיות, פקידות פלוגתיות ועוד.
רובן מחויכות, חלקן זועפות, הן אורזות את הקיטבגים ומתכוננות לצאת הביתה. האוטובוסים כבר ממתינים לטירוניות לשעבר. לפני שהיא שולחת אותה לדרכה, סי מתבוננת במ' ארוכות. זה מחזור הטירוניות האחרון שלה לפני שחרורה. "היא מאוד השתנתה", אומרת סי כשמ' עולה לאוטובוס. "היא גילתה את הביטחון העצמי שלה, והיא כבר לא מסתכלת על עצמה כעל מסכנה, היא מבינה שהיא שווה", היא אומרת בסיפוק. "גם לי הטירונות שלי עשתה ממש טוב, כי הבנתי במהלכה שאני יכולה להגיע רחוק, שיש בי משהו", היא נזכרת. "אני שמה את עצמי במקום החיילות ואני יודעת שמה שהניע אותי זאת המפקדת שלי, שבאמת עזרה לי והסתכלה עליי ונתנה לי הכול. אני מרגישה שגם לי יש משהו לתת להן, להראות להן שאפשר לבחור בעתיד טוב יותר. בגלל זה אני פה".