אחרי שהוא ובני משפחתו פונו מביתם ביישוב נווה דקלים במסגרת תוכנית ההתנתקות, נשבע סמל אליסף אורבך, לוחם בחטיבת כפיר, שלא יתגייס לצבא שהוציא אותו בכוח מביתו.
עשר שנים לאחר מכן, סמל אורבך משתחרר השבוע מצה"ל. במהלך שירותו הוא הספיק להילחם במבצע "צוק איתן" בתור חניך בקורס מ"כים, לחזור למקום בו גדל ברצועת עזה, ואף לקבל אות הצטיינות על פעילותו במבצע. "כילד חינכו אותי להתגייס לצה"ל. תמיד היינו רואים את החיילים שהגנו עלינו וחלמנו שיום אחד נהיה כמוהם", נזכר סמל אורבך.
בתקופת ההתנתקות הוא היה נער בן 14 שהרגיש שעליו לקחת חלק פעיל בהתנגדות לתוכנית שהוביל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ז"ל. "היו לי לא מעט חיכוכים עם מערכת החוק", הוא נזכר. "סירבתי שיוציאו אותי מהבית והחלטתי להתנגד אקטיבית. לא ישבתי בבית אלא הלכתי להפגנות, לחסימות כבישים ולכל הפעילות שהייתה אז, כי היינו בטוחים שנצליח לעורר את העם ולמנוע את התוכנית".
אחת התמונות הזכורות מאותה תקופה היא זו של סמל אורבך שסירב להתפנות מביתו בעוד מספר חיילים נאלצים להוציאו בכוח. כך, ההערצה ללובשי המדים שהגנו עליו ועל משפחתו בתקופת ילדותו ברצועת עזה נעלמה באחת. "העובדה שדווקא הם לפתע באו והוציאו אותנו בכוח מהבתים שלנו הייתה בלתי נתפסת. הרגשתי שהרסו לי ולמשפחה שלי ולכל השכנים והחברים את החיים", סיפר סמל אורבך. "כשהגירוש התרחש התחייבתי לעצמי שלא אתגייס לצבא כשאהיה גדול. נשבעתי לעצמי שאני לא אלבש את המדים האלה. המדים של האנשים שפינו אותי מהבית".
חרף תמיכת הסביבה בהחלטתו והעובדה ששני אחיו הגדולים לא שירתו בצה"ל, הוריו של סמל אורבך דווקא דחקו בו להתגייס. אולם כשהגיע לגיל 18 קיבל שחרור משירות צבאי לאחר שיחה עם מפקד לשכת הגיוס בירושלים. בשיחה הוא הסביר לקצין כי טראומת ההתנתקות מונעת ממנו להתגייס.
כעבור ארבע שנים, במהלכן למד בישיבה גבוהה, חל בו שינוי והוא החליט שעליו להתעקש ולהתגייס בגיל 22. "שלחתי מכתבים ללשכת הגיוס בירושלים, בהם הסברתי שאני מאוד רוצה להתגייס. הגעתי למפקדת החדשה של הלשכה, סא"ל סיגי זלינגר, ושכנעתי אותה שתאפשר לי לעשות זאת. ממש חודש לפני הגיוס, כשהרשימות כבר היו סגורות, הצליחו להכניס אותי לחטיבת כפיר", סיפר בהתרגשות. בשל גילו המבוגר, היותו נשוי והגעתו מישיבה גבוהה, הוחלט לגייסו ל־16 חודשים בלבד, כמו חיילי ההסדר.
חזרה ללב עזה
לדברי סמל אורבך, השינוי בעמדתו בנוגע לגיוס לצה"ל הגיע עקב התבגרותו. "הסתכלתי בצורה רחבה יותר על הדברים והחלטתי להתגייס בשיא הכוח. אני לא אומר שסלחתי לאנשים שביצעו את הגירוש ואני לא סולח למי שהיה חלק מזה, אבל אני חושב שמטרת הצבא היא להגן ולשמור על אזרחי ישראל. על כן התגייסתי לצבא ולא למשטרה. ההוכחה שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי הייתה ב'צוק איתן', במהלכו הייתי בקורס מ"כים ולחמתי ברצועת עזה".
בחודש יולי אשתקד יצא שובץ אורבך בגדוד "האריה המעופף" בבית־הספר למ"כים ולמקצועות החי"ר (ביסלמ"ח) אחרי שחתם על הארכת שירותו לשנתיים, במקום 16 חודשים. בתוך מספר שבועות מצא עצמו יחד עם חבריו לגדוד בשטחי הכינוס בהיערכות לכניסה קרקעית לרצועת עזה, המקום בו העביר את רוב שנותיו ואליו לא חזר עד לאותו רגע. "אני נכנס במוצאי שבת יחד עם הגדוד לעזה, חוצה את הגדר ומתחיל להילחם קילומטרים בודדים צפונית מהבית שלי בנווה דקלים. תשע שנים אחרי הגירוש מצאתי את עצמי לוחם באויבים שלנו עם מדים של צה"ל ונכנס לאותם אזורים בהם חייתי, שם גדלתי. זה היה מצד אחד מרגש ומצד שני כואב", הוא נזכר.
הריחות והנופים מסביבו החזירו אותו אחורה. "אני לא יודע איך לתאר את זה במילים אבל הרגשתי שחזרתי לאזור המוכר. כשאתה נלחם אתה מדחיק הכול ומתרכז בהצלחת המשימה ובלחימה. רק כשיצאנו מהמבצע אחרי שבועיים וחצינו את הגדר אמרתי לעצמי, 'לפני תשע שנים חיילי צה"ל הם שהוציאו אותך מכאן בכוח ועכשיו אתה באותו המקום לבוש באותם המדים. אחרי שבועיים של לחימה זה היה רגע מאוד מרגש".
ביום העצמאות האחרון הוענק לסמל אורבך אות הצטיינות על שירותו כמפקד בחטיבת כפיר. אורבך, שנשוי כבר שלוש שנים, מצהיר שגם ילדיו יתגייסו לצה"ל. "ברור שהילדים שלי יתגייסו לצבא כי אני חושב שזו זכות מאוד גדולה לשרת בצה"ל", הסביר. "אין מישהו שיכול להגיד שהוא פטור מהזכות להגן על המדינה והעם. אני עצמי רציתי להמשיך לתרום בשירות הצבאי למרות שיכולתי להשתחרר מוקדם יותר. הרגשתי שאני יכול לתת עוד מעצמי ולקחת את השירות שלי צעד נוסף קדימה. היה לי רצון גם לצאת לקצונה אבל בגלל הגיל ואשתי החלטתי להשתחרר".
פינוי אלים בשומרון
אחרי שהתגייס לחטיבה המנומרת, שעיקר פעילותה באזור יהודה ושומרון, הרגיש סמל אורבך שהוא שומר על ביתו החדש בחוות גלעד שבשומרון, אליה עבר בתום תקופה ארוכה שהעביר עם משפחתו במגורים ב"קרווילה". ארבע שנים אחרי הגירוש מגוש קטיף, הוא פונה מחדש מביתו שזה עתה נבנה. ״לפנות בוקר פרצו כוחות גדולים של משטרה לתוך הבית. לפני שהספקתי לומר מילה או לפקוח עיניים, הם נטרלו אותי בכוח ואזקו את הידיים שלי כאילו הייתי אחרון הפושעים״, שיחזר.
הפינוי האלים של משפחתו הוביל לכותרות בעיתונים שהאשימו את המשטרה בשימוש בכוח מופרז, אחרי שנקטו באמצעים לפיזור הפגנות בהם ירי כדורי גומי. ״אחרי שבניתי במאמץ גדול והמון השקעה בית חדש ששיקם אותי אחרי הגירוש מנווה דקלים – הכול נהרס. זה היה הזוי והרגשתי שרודפים אותי בכל מקום שאני הולך אליו״.
אחרי שפונה פעמיים מביתו עבר אליסף טראומה נוספת, הפעם יחד עם רעייתו יסכה, לה נישא בגיל 22. ארבעה חודשים בלבד אחרי החתונה ואחרי שנכנסו לבית החדש עליו עמל אורבך רבות, אירע פיגוע שהחריב פעם נוספת את ביתו. ״אחרי החתונה הקמנו בית חדש בחוות גלעד", סיפר סמל אורבך. "כעבור שלושה חודשים פרצו לביתנו ערבים והציתו את הבית על תכולתו. את ביתנו החדש בנינו בעזרת תרומות שגייסו עבורנו אנשים טובים״. למרות רצף האירועים הקשים שעבר לאורך השנים, סמל אורבך מסרב להתייאש: ״אנחנו מסתכלים תמיד קדימה עם כל הקשיים ויודעים שיהיה טוב״.