הם מזהים אותו מרחוק, מגיח לסירוגין מבעד לסבך הלבנוני. הרכב המקרטע מזוהה עם ארגון החיזבאללה – ומסייע לו באיסוף מודיעין על תנועותיו של צה"ל. בשפה הצבאית קוראים לזה 'רכב מופלל'. "פעילים מטעם החיזבאללה מגיעים לגדר הגבול לא מעט", מסביר מפקד גדוד חרב, סא"ל ראפאת חלבי, לגבר ממנו העומד לצדו. האיש, לבוש בבגדים מחויטים, משיב למג"ד בהנהון והשיחה קולחת שהם מנהלים ביניהם בקולות שקטים.
ברקע, מאחורי שני הגברים המשוחחים, דרך החורים בגדר, ניתן לראות את הנוסעים ב'מופלל' יורדים מן הרכב ומצלמים את המג"ד ובן שיחו. עדשותיהם מכוונות הישר לתוך שטח ישראל. "הם מגיעים עם רכבים אזרחיים – זה חלק מההסכם שאוסר עליהם להיות כאן על מדים", מציין מפקד הגדוד, ומצביע בידו אל עבר לבנון. האיש בז'קט עוקב בעיניו אחר הפעילים, אך הוא נותר שווה נפש, כאילו בכל יום הוא מדגמן בפני חיזבאללה הניצב במרחק של עשרות מטרים בלבד. "הם הגיעו בגלל העשן והתנועה הבלתי שגרתית של הטנקים, זה הדליק אותם", מסביר לו המג"ד.
האיש המחויט מהנהן בהבנה למשמע הדברים. מבעד לקור רוחו המרגיע, אפשר להבין גם בגאווה רבה. "טוב שבאנו לפה. ככה אבא שלי יוכל לראות מה אני עושה, יום-יום ומול מי אני מתמודד", מתאר המג"ד, ומלכסן מבט אל האיש השלו, העומד לצדו בסבר פנים נעים. "זו הפעם הראשונה שאבא שלי בא לראות תרגיל של הגדוד בפיקודי, ואני די מתרגש".
לאביו של סא"ל חלבי, חוסיין חלבי, ריח המלחמה אינו זר. בתרגיל שבו צפה ביום שלישי שעבר, השתתפו טנקים, ובצעד שגרתי פוזר עשן. "כשאני מריח את הריח של המיסוך, המאפשר לטנקים לנוע, אני נזכר מיד במלחמת יום הכיפורים, כשחצינו את תעלת סואץ", מספר חוסיין, שלחם במלחמה כחלק מיחידת המיעוטים, לימים גדוד חרב, עליו מפקד בנו היום.
בשנת 1956 התגייס חוסיין לצה"ל כחלק ממחזור החובה הראשון בעדה הדרוזית, עם החלת חוק חובת הגיוס שחוקק בכנסת לבקשת נציגי העדה. "הייתי החייל הראשון שהתגייס מתוקף החוק", הוא אומר ואז מוסיף בצחוק לבבי, "טוב, אם לא הראשון, אז השני". "שירתי כמילואימניק עד שהגעתי לגיל 55. שנתיים לאחר מכן התגייס ראפת, וידעתי שהוא יתקדם בצה"ל- היה לי מין חוש כזה".
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
ראפאת אכן התקדם בסולם התפקידים בגדוד, עד שנהיה מפקדו. הוא טוען שיש לזקוף את ההישג הזה לחינוך בבית. "אבי ואמי עובדים מאוד קשה גם כיום, וגם בילדותי הם הקריבו רבות. הם עשו הכל כדי שבבית אחיי ואני נרגיש תחושת ביטחון, שנוכל לנוח", הוא מתבונן באביו בכבוד. "ועכשיו הגיע תורי – אני אחראי לביטחון של הבית שלי".
האב ובנו חוזרים אל רכב הסיור, שלוקח אותם חזרה למוצב. שם, בחדר מוגן מפני הגשם, כוסות קפה מהפינג'אן מחליפות ידיים, והם צוחקים על העבודה המשותפת בחקלאות ועל הכפר. חיילים שעוברים מנופפים בידיהם לאביו של המג"ד – נראה שהוא דמות מוכרת בגדוד, או אולי בעדה.
על אף שחוסיין מעולם לא התנסה בפיקוד על גדוד, בנו טוען כי למד דברים רבים מאביו, כאלו שמשמשים אותו יום אחר יום בתפקידו כמג"ד. "אבא שלי שקול מאוד, מקשיב לכל מי שצריך", הוא פותח. "אני משתדל להיות כזה גם כן. להקשיב לפקודים, ולקבל החלטות רק בצלילות וקור רוח", הוא מעיד. "אחרי הכל, התפקיד שלי הוא קבלת החלטות יום יומיות קשות".
המג"ד מתאר גם, כשחיוך פרוש על פניו, את יכולתו של אביו "להבהיר לך, במשפט אחד, את כל מה שרצית. גם אני מנסה לחקות את התכונה הזו, ואני חושב שאולי מצליח לי", הוא מחייך בביישנות. "מפקדים רבים אוהבים לבוא להתייעץ איתי, וגם חברים מחוץ לצבא".
אביו מלווה את סא"ל חלבי בכל צמתי הדרכים בחייו, כולל בבחירת מקצוע. "בשלב כלשהו שקלתי להשתחרר, והדעות במשפחה שלי, בין הורי ושמונת אחיי, היו חצויות לכאן ולכאן", הוא נזכר בשעשוע. "בסופו של דבר אבי הסתכל עליי, ומיד קלט שאני רוצה להישאר", הוא טוען. אביו שומע אותו מספר, ולא מתאפק מלהתערב. "ובסוף- יצא לטובה".