חייל בדרגת טוראי נשלח לפני כמה חודשים יחד עם חבריו לפלוגה לבסיס הדרכה וכחלק מהכשרתו כלוחם היה צריך לבצע מטווח בכמה כלי נשק.
החייל וחבריו לפלוגה ערכו מטווח יחד עם מפקדיהם ובסיומו נותרו במקום כמה רימוני רסס בתוך ארגז. אותו חייל לקח את אחד הרימונים ושהיו בארגז וסימן לחברו ביחידה להיות בשקט ולא לספר על כך לאיש.
בתום המטווח הלוחמים והמפקדים ספרו את הרימונים וגילו שאחד מהם חסר. הם ערכו חיפושים ממושכים במקום אבל לא מצאו את הרימון והוא לא הוחזר לצבא עד היום. כשאחד המפקדים שאל את החייל האם הוא יודע היכן הרימון הוא נלחץ והשיב בשלילה.
הפרשה התפוצצה לאחר שחברו סיפר על גניבת הרימון למפקדים ואלו ערבו בעניין את המשטרה הצבאית החוקרת, מצ"ח. החייל נעצר כמה שעות לאחר מכן על ידי חוקרי מצ"ח אבל סירב לשתף פעולה ולהסביר לאן נעלם הרימון.
הוא עבר חקירות מתישות וקשות, שכן בצבא מתייחסים בחומרה לגניבת אמצעי לחימה, אבל לרוב שתק, לא ענה לשאלות החוקרים והכחיש לחלוטין שגנב את הרימון. הפרקליטות הצבאית הגישה נגדו כתב אישום המייחס לו הוצאת נשק מהצבא ללא רשות.
בפני שופטי בית הדין הצבאי החייל חשף לראשונה מדוע גנב את רימון הרסס. "הייתי מודע לכך שמדובר ברימון מסוכן, רציתי להניח אותו כקישוט על המדף בחדר שלי ביחידה. חשבתי שזה יהיה מגניב וכל הלוחמים בגדוד יהיו גאים בי שהשגתי רימון כזה. היום אני מבין שעשיתי מעשה טיפשי", טען החייל.
עוד הוא הוסיף: "חשבתי שלאחר שהחיפושים יסתיימו אוכל להניח את הרימון בחדר מבלי שיחשדו בי. את הרימון נתתי למישהו ביחידה וסיכמנו שזמן קצר לאחר שנחזור מהחופשה אקח אותו ממנו כדי לקשט את החדר. לא שיתפתי פעולה עם חוקרי מצ"ח כי חשבתי שבאותו היום ישחררו אותי".
אותו חייל אף אמר: "אני לא רוצה לחשוף את שם החייל שהעברתי לו את הרימון כי גם ככה הוא הסתבך בגללי. לאחר שאסיים את המאסר אני אצור עמו קשר להחזיר את הרימון לצבא". לדבריו, בעקבות המקרה הוא הפסיד את חלום חייו להפוך ללוחם ולסיים מסע כומתה.
פרקליטיו של הלוחם, עורכי הדין עמרי לשם ואבי פינרסקי ביקשו להקל בעונשו של מרשם, להתחשב בנסיבות חייו, בעובדה שפעל בפזיזות ולא מתוך תכנון וכי העובדה שארגזי הרימון הושארו במטווח ללא שמירה היא רשלנות לשמה של היחידה.
הסנגורים חתמו על הסדר טיעון מקל עם התביעה לפיו הוא יודה בהאשמות נגדו. ם דרשו לגזור על החייל בין ארבעה וחצי לשבעה חודשי מאסר בעוד התביעה דרשה עונש חמור שינוע בין שבעה ל-14 חודשים.
השופטים ציינו בגזר הדין כי מעשיו חמורים אבל התחשבו בנסיבות חייו ובעובדה שהוא הודה ולקח אחריות. הם גזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. במקרים דומים העונשים נעו בין שנה לשנתיים מאסר בפועל.