בביקור בביתה של עדי אבני, היא הראתה לנו פסל מחוט תיל שהוטבע על קיר ביתה ההרוס. השרפה הטביעה את תמונת שבעת בני המשפחה יושבים על הגדר מחובקים. המשפחה המפוארת שהיו - ונשארו פחות אחד. עדי סיפרה על אחד הזיכרונות היפים שלה מהבית הזה, שבעצם קרה ערב לפני אותה שבת ארורה: "חגגנו לו פה יום הולדת 50. כל המשפחה. המון אנשים, מוזיקה ואוכל - כמו שהוא אהב".
עדי דיברה על בעלה, חגי אבני ז"ל. בקיבוץ כולם קראו לו "חגִי" - איש משפחה מלא שמחת חיים שהיה מעצב האירועים, הגנן, חבר כיתת הכוננות ופעיל בצוות הכיבוי. אחרי תקופה ארוכה של מגורים בדירה קטנה בבארי, עברה משפחת אבני לבית קבע בשכונת הכרם - השכונה שלימים תיפגע הכי קשה בקיבוץ בעת מתקפת מחבלי חמאס.
6:30
מורן שאבי, חברת הקיבוץ סיפרה על מטח הרקטות החריג אליו התעוררו באותו הבוקר. אבידע בכר, חבר קיבוץ נוסף, סיפר: "אמרנו 'או-קיי, בואו נצא החוצה ונבין מה קורה. כל השכנים עשו אותו דבר - כולם ירדו מחדרי השינה ויצאו למדרכה. פגשנו את משפחת שרעבי ואת משפחת מור". דולב שבו, חבר קיבוץ אחר, הוסיף: "שמענו 'חשד לחדירה' - וישר נכנסנו פנימה".
באותו סוף שבוע, שקד שבו, קצין לוחם בנח"ל, יצא לחופשה מהצבא עם נשק. בשבת בבוקר הוא נשאר בבית עם אחיו, דולב, האם רויטל, ושתי אחיותיו הקטנות, בזמן ששרון אביו יצא לרכיבת אופניים באזור מסיבת הנובה. מהר מאוד שרון נתקל במחבלים ונפצע. דולב סיפר: "הבנו שהוא פצוע, ובאיזשהו שלב הוא שלח הודעה שהוא מאבד הרבה דם - ואז נכבו לשנינו הטלפונים. חשבנו שהוא מת".
עדי אבני סיפרה על אותם רגעים לא ברורים: "יצאנו מהממ"ד. חגי אמר לי שהוא יוצא כי יש חשש לחדירה. אני רק זוכרת שאני עומדת עם התה ביד ואני אומרת לו 'תמסור ד"ש' בהכי אדישות. הייתי בטוחה שהוא תוך כמה דקות חוזר". איתי שאבי, חבר קיבוץ ובעלה של מורן, סיפר: "ניסינו להזמין רכב כדי לברוח מפה. כשנכנסתי לאפליקציה - כבר לא היו רכבים פנויים". מורן הוסיפה שבאותו הרגע היא שמעה יריות - ואיתי קיבל הודעה שיש מחבלים בקיבוץ.
עשרות מחבלים שהגיעו מרצועת עזה דרך השדות פרצו את הגדר שמקיפה את שכונת הכרם ונכנסו לקיבוץ אחוזי אמוק על אופנועים וטרקטורים. יובל וייס, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, שחזר: "הכוחות הגדולים שלהם מתחילים להיכנס ולשטוף את השכונה - שנכבשה. היינו פה כמעט בלי צבא שעות ארוכות. חגי, שיצא מביתו ב"כרם", נלחם יחד איתנו על החדירה לכיוון השכונה".
7:30
עדי אבני סיפרה: "הוא התקשר ואמר לי 'הקיבוץ מלא במחבלים, אחד מכיתת הכוננות נהרג. תנעלי הכול ותישארו בממ"ד'. שם הבנתי שזה כבר לא מצחיק". יובל וייס הוסיף: "כשהגענו לפאתי השכונה פגשנו כוח אש שחיכה לנו על הגגות עם מקלעים ורימונים - פה חגי נפגע".
אחרי רבע שעה בערך, חגי הספיק להתקשר לעדי ולהגיד להם שהוא נפגע ולא מצליח לנשום. "הוא התחיל להיפרד - להגיד לי שהוא אוהב אותי ואת הילדים - שאני אשמור עליהם", שחזרה עדי בכאב. "אמרתי לעצמי הוא בטח מגזים וקיבל רק איזו מכה קטנה. אמרתי לו 'מה אתה נפרד? תגיד לי רק איפה אתה - ואני שנייה שולחת מישהו ויביאו אותך'". עוד הוסיפה עדי: "הוא המשיך להיפרד - ואני ממשיכה להשתיק אותו. אבל השיחה נותקה. אחרי שמונה דקות התקשרתי שוב והוא ענה - אבל הוא כבר לא דיבר. נפרדתי בחזרה, אני מקווה שהוא הספיק עוד לשמוע".
אבידע בכר סיפר על הודעות הוואטסאפ שהחלו לשלוח תושבי השכונה: "שמענו לאט-לאט בתפוצות שאנשים מתחילים להישחט". רז בן עמי כתבה בקבוצת הוואטסאפ של שכונת הכרם: "שמישהו יבוא, הם מנסים לפרוץ פנימה – בבקשה". בעלה, אוהד, הוסיף: "ירו עליי כשסגרתי את התריס ועכשיו אני שומע שמנסים להיכנס". ענבל בכר כתבה: "שורפים לנו את הבית". רחל פריקר הוסיפה: "הפרגולה שלנו נהרסה עם בולדוזר".
שקד שבו הבין באותה העת שהקיבוץ שורץ מחבלים והחליט לצאת מחוץ לממ"ד כדי לשמור על המשפחה שבתוכו. "הסתכלתי דרך החלון וראיתי אר-פי-ג'י, אופנועים, טרקטורים ומחבלים שהולכים בפנאן וצועקים אחד לשני", סיפר שקד. "ראיתי גם את אילן וייס, השכן שלי, על הקלנועית שלו אחרי שפגעו בו. סיפרתי לאימא שלי שהוא נהרג".
איתי שאבי שחזר גם הוא את אותם הרגעים: "כשפרצו לבית היה בום. קארמה הכלבה התחילה לנבוח עליהם והם ירו פעמיים - ואז היה שקט. השקט הכי מפחיד בעולם. תפסתי את הידית של הממ"ד, צעקתי 'שמע ישראל' בלב. התחלנו להיאבק על הידית, ואז הם דחפו צמיג למערכת מיזוג האוויר - וכל העשן נכנס לנו ישירות לתוך הממ"ד תוך שניות. סוג של תא גזים".
עדי אבני שיתפה: "הבן השני שלי, ים בן ה-17, החזיק את הדלת. לשניים הצעירים שלי אמרתי שלא משנה מה קורה - הם לא יוצאים מתחת למיטה. לבן השלישי שלי, בר, אמרתי שיסתתר מתחת לשמיכה. ריף היה לידי - והיינו בהיכון".
10:00
בשעה הזו, התושבים החלו לדווח שהמחבלים נכנסים אליהם הביתה. "הם נכנסו אלינו. שמענו ירי וצעקות בערבית", סיפרה עדי אבני. "נשמע שהיו פה הרבה אנשים ואיכשהו פסחו עלינו - לא יודעת להסביר את זה". כמה בתים ליד, המחבלים לא ויתרו למשפחת בן עמי. אוהד הספיק לשלוח הודעה אחרונה, לפני שהוא ואשתו, רז, נחטפו: "זהו אצלנו, תפסו אותנו בממ"ד. אוהב את כולכם – שמע ישראל". באחד מהתיעודים שהופצו, נראית רז כשהיא מובלת לכיוון הגדר – ומשם לעזה.
בבית משפחת בכר המחבלים ניסו בכוח להיכנס לממ"ד בו היו אבידע, דנה אשתו, והילדים הדר וכרמל. "המחבל ניסה לפתוח את הדלת. הוא פותח, אני סוגר - ואומר לו: 'לך, כולם כאן ילדים'. ואז, קיבלנו צרור של קלאץ' לתוך הממ"ד. הידיים של כרמל עפו, וגם אני נוריתי. מרגל ימין שלי לא נשאר הרבה. כמה שניות לאחר מכן קרסתי. הדר ישבה בצד והקליטה הודעות - 'בבקשה תתקשרו למי שצריך'".
יובל וייס, חבר כיתת הכוננות, סיפר על נקודה מסוימת בקיבוץ, שכלל לא זכורה לטובה. אחד מהתמרורים שבקצה שכונת הכרם מכונה היום על ידי תושבי בארי "תמרור הזוועות" - המחבלים הובילו לשם 5 חברי קיבוץ אזוקים בידיהם וירו בהם כשהם שכובים על המדרכה.
בערך באותו הזמן, הבית של משפחת אבן בשכונה החל לעלות באש. רינת כתבה: "למה לא באים להציל אותנו? הורגים אותנו פה בצורה מסודרת. כל השכונה בוערת - הם לא עוצרים". יונת אור הוסיפה: "נשרף לי הבית. פרצו לנו את הממ"ד וברחנו למחסן הכביסה. אני לא יודעת איפה דרור, נעם ועלמה".
11:00
איתי שאבי סיפר על נקודת מפנה באותו הבוקר הנורא: "התחלנו לטעום את העשן. אמרתי למורן שאנחנו לא יכולים להישאר בממ"ד - ושנסגיר את עצמנו. פתחתי את החלון ממש לאט, הסתכלתי החוצה וראיתי שאין אף אחד. קפצנו החוצה וישבנו על הרצפה בישיבה מזרחית כשכל אחד מערסל ילד. התחבאנו בשיחים במשך 5 שעות".
שקד שבו הוסיף על מה שהתרחש אצלם באותה השעה: "אחרי שראיתי ששורפים את כל הבתים, עלה לי לראש להעלות את כולם למעלה. היה לנו ארון ענק בחדר, וחשבתי שזה המקום הכי נסתר שאפשר להיות בו בבית. הם נכנסו כולם פנימה. באותו הזמן המחבלים באמת הצליחו לפרוץ ושברו את כל הבית תוך שהם צורחים ומקללים. ככל שהם פשטו על הבית, אני צמצמתי אחורה עד שבסופו של דבר נכנסתי לתוך הארון עם המשפחה. העדפתי להיחשף הכי מאוחר שאפשר".
דולב שבו נזכר ברגעי האימה: "הזעתי בטירוף ורעדתי. מה שהפריד בינינו זה קיר קטן של עץ, ויכלנו לראות אותם זזים דרך החריצים. רק ניסיתי לא לנשום חזק או לעשות רעש כדי שלא ישמעו אותי מאחורי הארון". אחיו שקד הפנה את קנה הרובה לדלת, כשאחד המחבלים פתח אותה. שקד ירה בו, ומחבל אחר שהיה בקומה קפץ מהמרפסת.
12:30
אבידע בכר סיפר: "הבנו שהמחבלים מנסים לפתוח לנו את החלון. הם דפקו על הדלת וירו בחלון. פחד אימים -הרגשתי בפנים קטסטרופה. בסוף, הם פוצצו את החלון. קיבלנו 3 רימונים פנימה. פתאום שמענו שתי יריות. דנה אמרה לי, 'קשה לנשום'. היא גם הוסיפה, 'אין לי שום דבר עם אף אחד בעולם הזה'. הדר ניקתה אותה, והיא אמרה לה, 'הדרי, זה נגמר'. ובעצם, כך היא פשוט מתה".
שקד שבו המשיך לשחזר: "אחרי שהמחבל הראשון נהרג היו מלא צעקות. נראה לי שקראו לו בשם שלו, וחיפשו אותו - ופשוט התחילו לנסות ולשבור את הדלת. נתתי כדור אחד במרכז של הדלת ואז שמעתי נפילה ושקט. אחר כך קיבלנו צרור פנימה והיה פיצוץ של רימון. הסתכלתי על עצמי, ראיתי שלא קרה לי כלום - וישר יריתי שוב למרכז הדלת. ואז, הם הכניסו עוד רימון שפוצץ את הארון על הבנות. עשן ממש כהה נכנס לתוך החדר, והתחלנו לצאת משם בזחילה".
שני בתים משם, האש כבר הגיעה לממ"ד של בני משפחת אבן, והם לא הצליחו לנשום. עדי אבני סיפרה שהתכתבה במסרונים עם חן ורינת. רינת כתבה שהם בתוך הבית, שנשרף עליהם - בדיוק כמו אצל עדי. "ההודעה האחרונה שלי לרינת הייתה 'ניפגש למעלה', כי ידעתי שלא נצא מזה בחיים - היא לא ענתה", שיתפה עדי בכאב.
בזמן הזה, בני משפחת אבן קפצו מחלון הממ"ד. חן הספיק לירות בנשקו האישי באחד המחבלים וששת בני המשפחה רצו להסתתר בשיחים שממול לבית. במשך שעתיים שלמות התחבאו שם, ניסו לגונן על ארבעת ילדיהם. רק שני הילדים הקטנים במשפחה הצליחו לשרוד ומיד רצו לממ"ד של עדי השכנה.
15:00
אבידע בכר סיפר על אחד הרגעים הקשים של אותו היום תוך שהוא נחנק מדמעות: "אמרתי להדר, 'הדרי, אימא כבר לא סובלת - אנחנו צריכים לשמור את כרמל חי'. אחרי כמה זמן, כרמל אמר לי 'אבא, כשאתם קוברים אותי - תקברו אותי עם הגלשן שלי'. כעסתי עליו באותה שניה ואמרתי לו 'חכה, הצבא יגיע עוד שנייה'. רבע שעה אחרי הוא נשם נשימות קצרות - ומת".
במקביל, בני משפחת שאבי עדיין מסתתרים מתחת לדקל בגינה. הם החליטו שהם רוצים לנסות למצוא מקום נסתר יותר. "רצנו צמוד לאבנים, מכופפים", סיפר איתי. "כיוונתי לחורשה, זה היה נראה לנו מקום טוב. נדחסנו ועל כל אחד שכב ילד במשך 5 שעות".
עד עכשיו, תושבי שכונת הכרם הופקרו לבדם מול המחבלים, כמו רוב אנשי קיבוץ בארי. גם הכוחות המעטים שהגיעו לקיבוץ לא הצליחו אפילו להתקרב לאזור. כוח שלדג נסוג לשער הקיבוץ ונלחם שם. כוח מטכ"ל בשכונה אחרת. כוח משטרה נהרג כמעט כולו בשכונה הצמודה. רק סביב השעה 3 בצוהריים, כוח צנחנים הצליח להגיע בפעם הראשונה לשכונת הכרם. כוחות רבים אחרים עמדו והמתינו משום מה בשער הקיבוץ.
16:00
שעה לאחר מכן, הגיעה לשכונה תגבורת מסיבית: טנק בפיקודו של יואל אמיתי, מ"פ במילואים שקפץ מהבית. נפגשנו איתו, והוא סיפר על מה שהתחולל במקום באותה השעה: "הגענו שלושה טנקים כשאני האחרון מביניהם. דיברנו עם ברק חירם שעמד בש"ג, והוא בגדול אמר לנו 'זו מלחמה כמו שלא הכרנו - צריכים אתכם דחוף בפנים'. הדגש היחידי שהוא נתן לנו זה שלא נפחד לדרוס רכבים. הוא הפיל לנו את האסימון באמירה די פשוטה - הסיטואציה היא כאוטית".
עוד הוסיף אמיתי על המחזות שנתקל בהם: "הגעתי עם הטנק ומה שראיתי היה סוריאליסטי ברמה שקשה לתאר - פרצה בגדר מאיפה שנכנסו מחבלים, רכבים הפוכים, בתים עולים באש, ריח של מלחמה. נכנסתי עם הטנק לתוך הרחוב, ואז עלו מולי בקשר ואמרו לי 'יש בתוך הבית מימין מחבלים - תירה לשם'. פחדתי להרוג אזרחים, אבל וידאנו את זה ויריתי פגז. אחר כך כבר נכנסתי ליומיים מתגלגלים של לחימה, כמעט כולם בשכונה המערבית - שזה פשוט בלתי נתפס".
19:30
"לקראת שבע וחצי בערב, שמענו פיצוץ גדול", שיתף אבידע בכר. "מי שהגיע אלינו זאת יחידת יהל"ם. הם פתחו חצי חלון - הדר קפצה החוצה, ושני חיילים משכו אותי". עדי אבני הוסיפה: "דיברתי עם החמ"ל של בארי ואמרתי, 'זה חייב להיות עכשיו או שאל תטרחו פשוט' - כי לא היה חמצן בממ"ד והילדים כבר איבדו הכרה. ואז אמרו לי, 'יש כוח בחוץ - תפתחי את החלון' - ובאותו רגע פשוט שלפו אותנו. יצאנו מהבית והאור היחיד שהיה הגיע מהבית שלנו שבער כמו לפיד. רצנו עם הילדים וממש דילגנו מעל גופות".
שקד שבו סיפר: "הכול בער מולנו. חצי מהבית עלה באוויר כי הגז התפוצץ. ואז, ראיתי בעיקול מלא כוחות עם פנסים. הרמתי את היד וצעקתי להם". דולב אחיו הוסיף: "פה היה רגע של נחת - שמענו את העברית בפעם ראשונה, מה שחיכינו לו כל היום. הבנו שעברנו את זה - ועכשיו רק צריך לבדוק מה עם אבא. זה היה הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו וקיווינו שהוא יענה פשוט. ענו בשבילו ואמרו שהוא בסדר".
מאז אותו יום
רק בלילה שבין ראשון לשני השכונה טוהרה ממחבלים. עשרות משפחות הופקרו שעות לבדן, נרצחו בדם קר, נשרפו בביתם או נחטפו - קראו לעזרה שלא להגיע. מי ששרד - עדיין מתקשה לעכל שהוא כאן. "אני לא מצליח להבין עד היום איך אנחנו בחיים", שיתף איתי שאבי. "לא מתקבל על הדעת שהיינו עשר שעות בשיחים, שירו עלינו, שראינו מחבלים בעיניים, ששרפו לנו את כל הבית, שהרגו לי את הכלבה - ואנחנו פה".
עדי אבני הוסיפה: "היום אני מתחרטת - איך נתתי לו לצאת? איך לא נפרדתי ממנו ולא נתתי לו חיבוק? איך לא אמרתי לו תשמור על עצמך? מצד שני אני אומרת - אם הוא היה איתנו בבית ברור לי שהוא לא היה נשאר מתחת למיטה ומחכה שהם יחלפו. אני חושבת שלא היינו שורדים את זה בכלל. זאת הנחמה שלי - שבאיזשהו מקום הוא הציל אותנו ושהמוות שלו לא היה לשווא".
אבידע בכר, שאיבד את רגלו באותה השבת ונעזר כעת בפרותזה, שיתף בתחושות: "זה לא טבעי, אבל יותר טוב מכלום - בסוף נרוץ". כשנשאל כיצד הוא מצליח למצוא אופטימיות בכל המצב, הוא ענה: "בסוף צריך להבין - מי שמת לא יחזור וכנראה נתגעגע אליו. אנחנו נקים את הכול מחדש - בית, משפחה, קהילה וחברים. אני בטוח שגם דנה וכרמל מאחלים לנו חיים טובים - ויהיו לנו כאלה, נעבוד על זה".