חטיבת גולני ספגה אבדות קשות מאוד בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר וגם לאורך הלחימה ברצועה. אחד מהם היה מפקד גדוד 13, סגן אלוף תומר גרינברג שהספיק להתראיין כמה פעמים ולהיכנס ללב של מדינה שלמה. בריאיון הבוקר (שישי) לגלית גוטמן ויואב לימור, שיתפה אלמנתו אשירה גרינברג על התחושות שאחרי לכתו, האנשים שאהבו והעריצו אותו, הבת הקטנה וההורים שהשאיר מאחור.
"מחשבות קשות, הלב כואב. המחשבה נודדת בין דאגה לשאר החיילים בגדוד ושאר החטופים לבין ארבל הקטנה, ההורים של תומר והמחשבה על היום שאחרי", שיתפה אשירה והוסיפה: "עכשיו אנחנו מאוד עטופות ומקבלות המון אהבה. אם זה מהחברים, מהקיבוץ וכל מי ששם רגליו ובא לקיבוץ אלמוג, אבל ההתמודדות האמיתית תהיה ביום שאחרי".
אפשר בכלל לחשוב על היום שאחרי? כמות האהבה והגאווה שיש אליו היא בלתי סבירה.
"זה מחזק ונותן חיבוק ענק. בתחילת המלחמה פנו אליי אנשים שלא מכירים אותי או אותו והדרכים שלהם פשוט הצטלבו. הם כתבו לי כמה זה חיזק אותם לפגוש את תומר וזה מה שהרים אותי גם בימים שאחרי. זה לא רק לדעת איזה איש היה לי, אלא מה הוא היה בשבילי. אני כל הזמן שומעת אותו בראש שלי מכווין אותי ומלווה אותי, אומר לי מה לעשות וזה יהיה היום שאחרי".
גרינברג התראיין ודיבר לא מעט על הכאב של החטיבה אחרי שספגו 41 חללים כבר ביום הראשון של הלחימה, אך תמיד דיבר באופטימיות ורוח לחימה שעוררה הערצה רבה וצרבה אותו בזיכרון. "זה לא הפתיע אותי. אם יש מישהו שיודע לסחוף אחריו קהל זה תומר. הוא מאוד כריזמטי בדיבור שלו, בחן, במבט שלו. בבית אם היה משהו, אז הוא היה הטיפוס המרגיע, בכל הקשור לצבא הוא היה מאוד מרוכז ומאוד משימתי", שיתפה אשירה והמשיכה: "הייתי מאפשרת לו את הריחוק הזה לדעת שבבית הכל טוב, כדי שהוא יוכל לדאוג לחיילים שלו. הם היו כמו הילדים שלו והוא היה רגוע מולם וזה משהו שמאוד אפיין אותו. אפילו אחרי השבת השחורה והאבדות הכבדות הוא ידע שיש לו כאב עצום וחור ענק אבל הוא חייב להיות חזק ולהיות מי שהוא עבור כל השאר. אם יש מישהו שיכל לאסוף אותם זה תומר. אני שמחה שהוא היה שם לעשות את זה".
הספקתם להיפגש אחרי שהוא יצא מהלחימה?
"הספקנו להיפגש. כשהבנתי שבוודאות יהיה מפגש, הרשיתי לעצמי לפתח לארבל ציפיות ושאלתי אותה מה היא הייתה רוצה מהמפגש עם אבא. היא אמרה שהיא הייתה רוצה חיבוק, נשיקה ולעשות שטויות עם אבא. היא קיבלה את הכל, הציקה לו, חיבקה אותו, נישקה אותו ואלו היו רגעים מאושרים. היה כיף לפגוש את ההורים שלו, הם קיבלו קצת נחת, רגע של שפיות, של משפחה".
משהו יכול להכין אותך לרגע הזה?
"שום דבר לא יכול להכין לרגע. אחרי צוק איתן תפסתי פרופורציות והבנתי שזה לא משנה מה תומר יבחר לעשות, הוא היה בוחר לעסוק במשהו שקשור במערכת הביטחון. הוא היה גאון בתחום שלו ויצירתי מאוד. לי היה ברור שאם זה משהו שהוא רוצה לעשות כל השנה, שיעשה את זה, כי ברגע האמת כולם קופצים תחת הדגל ונותנים את התרומה שלהם, אז קטונתי. כשהתחלנו להבין מה קורה, אמרתי לו שאני לא מתקשרת ושולחת הודעה וכשיהיה לו זמן שיתקשר או ישלח הודעה. קיוויתי שיחזור, אבל גם הייתה בי מחשבה שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו. אין דרך להתכונן לזה חוץ מלדעת שהייתי נאהבת עד הרגע האחרון ולא הייתי מחליפה את תומר באף אחד. הוא תמיד יהיה לצידי וגם עכשיו".
אחד ממעשי הגבורה הרבים שתומר היה אחראי להם, הוא חילוץ זוג תאומים בני עשרה חודשים שהוריהם נרצחו בטבח של השבת השחורה. אשירה משתפת מהאירוע ההוא: "הוא שלח לי הודעה בראשון בבוקר, זה היה אות חיים הראשון שלו. הוא סיפר שהגיע לבית וחילץ זוג תאומים מתוקים ושההורים שלהם לא בחיים. הבנתי כמה כואב לו כי תומר לא היה משתף, בבית הוא היה משאיר את הצבא בחוץ. מאותו רגע הוא פחות התקשר ודיבר עם ארבל כי זה היה לו קשה וכואב מידי. אמרתי לו: 'איזה זכות שהצלת אותם'. אני כבר מרגישה משפחה להרבה חללים וחיילים של תומר, כולם משפחה שלי, כולם משפחה של ארבל ואני מרגישה קצת אמא וקצת חברה של כולם. תכננו אחרי המלחמה לפגוש את התאומים המתוקים והבנתי שהם חגגו יומולדת שנה ביום הנפילה של תומר וזה הרגיש לי כל כך סימבולי".
