ביום חמישי שעבר היה בתל השומר גיוס מיוחד, כזה שכל מי שהגיע אליו, הגיע ברצון ויכול היה לוותר על המעמד, על המדים ועל השירות בצה"ל באמצעות הפטור שהוגש להם בסופו של הצו הראשון. זה היה גיוס של אוכלוסיית מתנדבים. בתום יום הגיוס, עברו החיילים החדשים לבה"ד 7 של חיל התקשוב, שם הם עוברים בימים אלו טירונות מיוחדת למתנדבים.
לכל אחד מ-180 המתנדבים שעלו על מדים ביום חמישי, יש סיפור וסיבה שבגללה הוא הגיע דווקא לגיוס הזה. ניסן אוחנה מקריית אתא הוא אחד מהם. במקרה שלו, בנוסף לעובדה שהוא מתמודד עם לקות ראיה ולעובדה שהוא לבקן, הוא הגיע ללשכת הגיוס עם הרבה חששות בעקבות טראומת ילדות כאובה.
"אחותי נהרגה בפיגוע לפני עשר שנים", הוא מספר. "זה היה בקו 14א' בירושלים, ביוני 2003. הייתי בן 8 כשזה קרה. סיימתי בדיוק כיתה ב' ועמדתי לעלות לכיתה ג'. זו עד היום טראומה בשבילי כי הטרור הגיע עד למשפחה שלי והטרור מלווה אותי גם היום", הוא משתף. "היו לי הרבה פחדים וחששות סביב הגיוס. אני אמנם לא מסכן את עצמי כמו לוחם, אבל אני כן מרגיש שכחייל אני נתון יותר לסיכון וכל עוד אני זוכר מה קרה לאחותי, אני ארגיש את זה", הוא אומר ומסביר, "זה לא שאני מרגיש מאוים בכל פעם שאני יוצא מהבסיס, אבל כשאני מבין שאני בצבא, אני מבין שאני גם צריך להגן על עצמי יותר".
מסיבות תורשתיות, כל משפחתו של ניסן סובלת מלקויות ראיה בדרגות שונות וחלקם, כמו גם ניסן, הם לבקנים. אחת מאחיותיו של ניסן שירתה בצבא והשנייה עשתה שירות לאומי וכאשר הוא הגיע למעמד הגיוס, עלו שוב החששות והלבטים באשר לגיוס גם לגביו כשהמשפחה מצידה דחפה אותו לצאת מהבית ולנצל את ההזדמנויות שהצבא מעמיד ברשותו.
"זה לא היה פייר להשאיר את השירות הזה לאנשים אחרים"
לצבא הוא כבר נחשף דרך גדנ"ע של בית הספר וגדנ"ע ללקויי ראיה, אבל בשל הטרגדיה המשפחתית הכואבת, עניין ההתנדבות לצבא לווה במחשבות ובלבטים רבים. "אני חושב שאני צריך לתרום למדינה שלי, אני לא אגואיסט ואני לא רוצה להיות אחד כזה. זה לא היה פייר להשאיר את השירות הזה לאנשים אחרים", הוא אומר. בנוסף, חלק מהשיקולים של ניסן היו ההשתלבות בחברה הכללית, מה שגם ככה יהיה קשה נוכח המראה החיצוני שלו כלבקן ונוכח לקות הראיה שאיתה הוא מתמודד. "גם ככה יש סטיגמה על לקויי ראיה. כלקוי ראיה יותר קשה להתקבל לעבודה, אז אם זה יהיה גם לקות ראיה וגם אני לא אשרת בצה"ל זה כבר יהיה ממש בעייתי". בנוסף לכך היה לו קשה ברמה העקרונית להתמודד עם העובדה שלא ישרת כמו כולם.
בסופו של דבר, אוחנה החליט שהוא מביט לפחד בעיניים וקיבל את ההחלטה לעלות על מדים ולהתגייס לצבא כשהוא רואה בהחלטה הזו הזדמנות לעשות שינוי בחייו. "אני הולך לשרת בג'למה בצומת העמקים כמגייס מילואים. אני הולך להיות פקיד ולתפעל רשת מחשבים. אני הולך לעשות הרבה עבודה משרדית, ניירת, להחליף מדפסות ודיו. אני מאוד מרוצה שקיבלתי את זה".
איך אתה הולך למלא את התפקיד עם הלקות ראיה שאתה סובל ממנה?
"אני הולך לעבוד מול מחשב. כל מה שאני צריך, זה לעבוד בסביבה חשוכה עם וילונות סגורים בחלונות, כל אור יכול להפריע לי לעבוד, גם אור מלאכותי מלמעלה. כמובן שהצבא זה לא בית הארחה ולא יעשו כל מה שאני אבקש, אבל אני אודה על כל השתדלות שיהיה אפשר לעשות בשבילי".
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
כעבור כמה ימים בטירונות שהוא עושה ביומיות, הוא כבר מרגיש את השינוי שהוא עובר כתוצאה מהגיוס לצבא. "אני רכשתי אחריות נוספת. זה אומר לדעת שאני מאורגן בבוקר ומגיע לבסיס בזמן. אני גר באזור הצפון, אני קם בארבע לפנות בוקר ואני יודע שהכל צריך להיות מאורגן מהלילה, כדי שבבוקר אני רק אצטרך להתלבש ולצאת. אני מכין את כל הדברים מהערב תלויים על קולב: הכומתה על המדים, החגורה, הגומיות וכל מה שצריך" הוא אומר ומוסיף, "גם מבחינת המשמעת העצמית – כשהייתי בבית, הייתי יכול להעביר יום שלם בלי לעשות כלום והיום אני מבין שאי אפשר לחיות ככה". בהיבט החברתי, שבצבא הוא משמעותי מאוד, הוא כבר מרגיש את השינוי. "בבית הספר לא הצלחתי לעשות חברים. עכשיו כן יש לי חברים בצוות, יש בי שמחה גדולה לראות אותם בכל בוקר".
גם הסגל מפיק סיפוק מהטירונות
הטירונות שניסן עובר היא לא טירונות רגילה. מדובר בטירונות שהמטרה שלה היא הכנסת המתגייסים לתוך המסגרת הצבאית, למשמעת ולהבנת המערכת, אבל היא לא כוללת תכנים פיזיים, תרגולות ומיומנות של הפעלת נשק. חלק מהטירונים מתמודדים עם מוגבלות פיזית שמקשה עליהם לשרת באופן רגיל ולמלא כל תפקיד, חלק מאובחנים על גבי הספקטרום האוטיסטי, חלק לא יכולים לשרת בכל תפקיד בגלל הרקע הנפשי שהם מגיעים ממנו ועוד.
"במהלך הטירונות עוברים רק את התכנים העיוניים", אומרת רס"ן חגית פלח, ראש מדור מתנדבים במיטב. "עוסקים בקליטה לצבא, במבנה צה"ל, דרגות, תפקידים ועוד. כל עניין הנשק עוברים אותו ברמה העיונית, אבל לא עוברים מטווחים כי אין לטירונים האלו רובאות", היא מסבירה. לדבריה, בטרם תחילת הטירונות, עובר הסגל יחד עם הבסיס שמארח את הטירונות הכנה מיוחדת. "בודקים האם יש הנגשה לכל המשרדים והחדרים וחדרי האוכל, במידה ויש חדרים שהם תפוסים, מעבירים חיילים, מודדים את המדרגות בכניסה לחדר האוכל ועושים כל מה שצריך כדי שהטירונות תוכל לעבור כמו שצריך".
לדבריה, מדובר בתהליך מיוחד ומרגש לא רק למי שעובר אותו, אלא גם לסגל שמעביר אותו. "בשיחות עם הסגל לפני הטירונות עולה הרבה מאוד חשש נוכח התהליך שהם הולכים להעביר את המתגייסים, אבל מהשיחות שאחרי הטירונות עולה תחושת סיפוק מאוד גדולה. מעבר לזה שהם תורמים למתנדבים, הם מרגישים שהם גם נתרמים מהתהליך הזה".
במחזור טירונות המתנדבים האחרון שהסתיים בצה"ל, הפתיעו המסיימים את כל הנוכחים וריגשו אותם כאשר ליוו את שירת התקווה בסוף טקס ההשבעה בשפת הסימנים לטובת חבריהם לקויי השמיעה. מדובר רק במחווה אחת מתוך מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בין המשתתפים בטירונות המתנדבים. "בטקס סיום אחר הייתה ילדה עם כיסא גלגלים שמתנדב אחר עזר לה במהלך הטקס כדי להגיע למגרש ולהגיע לשולחן של ההשבעה", אומרת חגית שמסכמת – " אין ספק שיש הרבה עזרה הדדית בין החבר'ה".
מחר, ניסן ו-180 חבריו לטירונות יעמדו בטקס ההשבעה שיחתום את הפרק הראשון בשירות הצבאי שלהם. חלקם ישרתו שנתיים, חלקם יצאו לקצונה ויתקדמו בצבא. אנחנו כמובן מחזקים את ידיהם ומאחלים המון בהצלחה!