בקור רוח ובאומץ, דיווחה בקשר התצפיתנית יעל לייבושור ז"ל על מחבלי הנוח'בה ששועטים על הגדר, פורצים אותה וחודרים לשטח ישראל. עד לרגעיה האחרונים דיווחה על ההתקדמות שלהם, כולל לעבר בסיס נחל עוז שבו שהתה ב-7 באוקטובר. בהקלטות החדשות שפורסמו, המשפט האחרון שאומרת יעל בדמעות: "הם נמצאים בתוך המוצב".

אמה, גילי, סיפרה הבוקר: "זאת הקלטה בת 20 דקות כשאנחנו קיבלנו דקה ממנה, כי אפשר לקבל רק את הרגעים שהם הקול של יעל לבד. כולם שומעים את התהליך שמתחיל בזה שהיא מדווחת כשזה עוד רחוק, עד שזה מתקרב ומתקרב ומתקרב, ושומעים בקול שלה את הרגע שהיא מבינה שזה נגמר. מתכנסת ההבנה הזאת שאין מה שבולם את זה בדרך. לאט לאט הן מבינות. זה מתחיל בארבעה מחבלים, אבל בגל הראשון נכנסו 70 ואז עוד 70. יעל מבינה את הכמויות, מבינה שהם בשער המוצב, בש"ג - ואז פנימה".

מה את שומעת בקול שלה?
"הסיבה שההקלטות האלה היו אצלי חודש ימים בבית ולא העזתי להאזין להן, זה כי פחדתי ממה שאשמע. אני שומעת חיילת שמתפקדת כמו שצריך, מדווחת, נמצאת באוריינטציה. היא לא מתבלבלת, מאתרת, מזיזה את המצלמה לכל הכיוונים. אני שומעת חיילת שעושה את העבודה שלה כמו שצריך, עם כתפיים רחבות, שאפשר לסמוך עליה. אני שומעת גם את השבר, את הרגע שבו הילדה שלי מבינה שהיא הולכת למות. זה רגע שאני לא מאחלת אותו לאף אחד".

התלבטת אם לאשר את פרסום ההקלטות?
"התלבטתי מאוד. לא ידעתי אם אהיה מסוגלת בכלל להקשיב לזה בעצמי. אחר כך אמרתי: אם לילדה שלך היה מספיק אומץ לדווח בכזה קור רוח אל מול פני הדבר הזה, לך צריך להיות אומץ להקשיב ואחר כך לתת את פיסת ההיסטוריה הזאת, כי חשוב להכיר את מה שקרה בנחל עוז, חשוב להכיר את תפקוד התצפיתניות. חשוב שזה יילמד בבתי ספר, כמורשת קרב. בעיניי הן צריכות לקבל צל"ש. ב-7 באוקטובר קרו דברים רבים שאנחנו יודעים עליהם מסיפורים. לפעמים יש עדות מוחשית. היה נראה לנו שזה חשוב".

כמה את עוסקת בימים שלפני, בתחושת ההפקרה שהבנות הרגישו?
"מדובר ב-18 משפחות. לכל אחת מהן יש את הדרך שלה. אני מבינה שהלב שלנו בסיכון מאוד גדול. אנחנו כל הזמן דואגים למינונים ומנהלים בבית את השיחה על מה כן ומה לא. גם להתראיין עכשיו זה מאמץ ומשאבי נפש. אני מנסה לעשות את זה במידה שהייתה מייצגת גם אותה. יש את השטח ואת החיילים שמאוד סמכו עליהן וידעו שהן הגב שלהם, העיניים שלהם. יש דרגים אחרים. כששאלנו אם הן הרגישו שזה בגלל שהן חיילות, התשובה שלהן הייתה שלא, שזה הרבה יותר גדול מזה. זה היה עמוק בתפיסה".

הזמן מרפא? מקל במשהו?
"הזמן, בנקודה שאנחנו נמצאים בה, בוודאי לא מרפא. נהפוך הוא. התהום רק גדלה. בתוך השנה הזאת אנחנו עוברים כל מיני רגעים כאלה, כמו יום הזיכרון ויום הולדת. בסוף זה לא הסיפור. אלה ימים שספציפית יותר קשים, אבל הכי קשה זה היום-יום. לקום ולהבין שאין לי ילדה, שלא אראה אותה יותר בחיים. הלב נקרע. זה בכלל לא מרפא, הגעגוע אליה גדל מיום ליום".

ספרי על יעל.
"תמיד היינו אומרים ליעל שהיא שייכת בכלל למאה אחרת. היא אהבה לקרוא ג'יין אוסטן. התחביב האהוב עליה היה לרקום. זו ילדה שיושבת לה ורוקמת בנחת. היא מאוד אהבה את המדבר, עשתה שנת שירות בחברה להגנת הטבע, בבית הספר שדה בהר הנגב. זה היה המקום הכי אהוב עליה. זו ילדה של חברים וחברות, ילדה עם כתפיים רחבות, תמיד ידענו שאפשר לסמוך עליה".

יצא שיר לזכרה.
"בתוך כל זה שהלב שלנו נמחץ, יש רגעים של נדיבות אנושית מאוד גדולה. אני כותבת ליעל יומן כל יום ומפרסמת אותו. הוא נקרא 'בשביל יעל'. חברה שלנו, יחד עם לירון אטיה מהפיל הכחול, קראו פוסט שכתבתי שמתאר מה קורה לי ביום שבת. כשכל הילדים שרים ביום שישי 'מי אוהב את השבת', אני שרה 'מי מפחד מיום שבת'. זה יום מאוד קשה. לפעמים אני מסתכלת לשמיים ורואה אותה שם. יעל ואני מאוד דומות. כל החיים אומרים לנו: 'יואו, כמה שאתן דומות'. פעם אחת אמרתי לה: יעל, אנחנו ממנפות את זה. כל פעם שאומרים לנו 'כמה שאתן דומות', נכנסת לצנצנת דמיונית שקל. נעשה עם זה משהו פעם. בסביבות גיל 15 היא הייתה אצל חברה בבית ושלחתי לה לוואטסאפ כרטיסים לקולדפליי בפריז. אמרתי לה, 'הצנצנת התמלאה'. יעל מאוד אהבה את השיר 'A Sky Full Of Stars'. לירון ורוני תרגמו את השיר לעברית, או יותר נכון ל'יעלית'. יש משפט שבמקור אומר 'זה לא אותו הדבר', אז הם תרגמו את זה ל'זה לא אותו המדבר'. תרגמו את זה ברגישות. לירון הלחין, הפיל הכחול שרים. הם שלחו לי את זה במתנה. קאבר יפהפיה".