צבא ההגנה לישראל, כשמו כן הוא: אלפי לוחמים מגנים על המדינה בים, באוויר וביבשה. אחוז הלוחמים בצבא נע בין 10 ל-20, והם נוהגים להביט בהתנשאות מסוימת על תומכי הלחימה, לראות בהם חיילים שמשרתים תחת אורות הניאון ובאוויר המזגן. אבל ראשית, עם כל הכבוד ללוחמים, אף אחד מהם לא יכול היה לבצע את תפקידו בלי אנשי התחזוקה, הרפואה, הקשר, השלישות. ושנית, האמת היא שבתוך הקבוצה הזו שמכונה בזלזול "ג'ובניקים" יש חיילים וחיילות רבים שפועלים באזורים מסוכנים - ושמסכנים את חייהם על בסיס יומיומי.
השבוע שוחחנו עם שלושה קצינים שאחראים על תפקידים מהסוג הזה. שמענו מהם, אולי בפעם הראשונה, מה עובר על חימושניק שרגע אחד מתקן רכב בסדנה, וברגע הבא מוצא עצמו בלב קלקיליה או רמאללה. או מה עובר על אנשי השלישות כשהם צריכים לטפל בחייל שנפגע, זמן קצר לאחר שראיינו אותו וקלטו אותו ליחידה. למדנו גם שאנשי הקשר הם פקטור חשוב באיסוף המודיעין - אבל אפילו כשהם עושים את זה הרחק מהבסיס הבטוח, הם עדיין מכונים בפי הקרביים "ג'ובניקים".
טכנולוגיה, אחזקה ופירוק מפעלי נשק בשטחים
רס"ן איתי קורן הוא קצין טכנולוגיה ואחזקה - מה שנקרא בעבר קצין חימוש - בחטיבת אפרים. האגף שלו אחראי על לא פחות מ-1,000 אמצעי לחימה מסוגים שונים, החל בכלי רכב ממוגנים, עבור בכלי נשק וכלה באמצעים אלקטרו-אופטיים. אנשי הטכנולוגיה והאחזקה אחראים שהכל יעבוד כמו שצריך, מה שדורש כוח אדם לא קטן של בעלי תפקידים שעברו הכשרות ארוכות.
צד פחות מוכר בתחומי האחריות של קצין טכנולוגיה ואחזקה הוא מבט על מה שקורה אצל הפלסטינים: "באוגדת איו"ש הבינו בשנתיים האחרונות שיש בשטחים לא מעט מפעלים לייצור אמל"ח", אומר רס"ן איתי. "המפעלים האלה בדרך כלל נראים אזרחיים, כמו למשל בית דפוס שמעשית מייצר כרזות לארגוני טרור, או מקומות שמייצרים ברזל שבפועל משמש לייצור כלי נשק".
מכיוון שהם הגוף הטכני והמקצועי של החטיבה, הם אחראים על פתרונות יצירתיים לסגירה של המקומות האלה. "רק בחודשיים האחרונים היו לני שני מבצעים גדולים בחטיבה. אחד מהם בקלקיליה, שם היינו צריכים לסגור בית דפוס ולהוריד מהקומה השנייה מכונות במשקל חצי טון. אז בנינו בעצמנו מתקן ייעודי, סוג של עגלה שיודעת להתלבש על גרם מדרגות, והיה מבצע סגירה של חמש שעות שכלל 20 חיילים ואנשי קבע" – כולם, נזכיר, חיילים עורפיים שפועלים בלב העיר. "המבצע השני היה בכפר עזון, שם ייצרו חלקים לכלי נשק מאולתרים. זה היה מבצע גדול שכלל נוהל קרב ארוך ושימוש באמצעים כבדים שיש לנו, כמו מנופים, כדי לקחת משם את הדברים ולנטרל את המקום".
פה הופתענו לגלות שאנשי הטכנולוגיה והאחזקה עוסקים בתחום שבדרך כלל מייחסים לחיל ההנדסה. "זה חדש אצלנו", מאשר רס"ן איתי. "כשמפקד חטיבה יודע שיש לו בית דפוס שצריך להחרים, אנשי החימוש הם חלק מנוהל הקרב והם הכוח העיקרי לפעילות. לא משנה כמה לוחמים יש שם, אנחנו אלה שיודעים איך להוציא ממקום מחרטה של שני טון".
מדבריו ניתן להבין שאותם חיילים ואנשי קבע שמוגדרים כתומכי לחימה יוצאים קבוע לשטחים מסוכנים. "אנשים שביומיום מתקנים רכב בבסיס יכולים לצאת בערב לכפר עוין, לקבל אבנים, ובלי להתרגש יותר מדי להמשיך לעבוד. אגב, מעבר לאיום המבצעי, בעבודה עם הכלים האלה יש סיכון בטיחותי. המיומנות שלנו היא להוציא את הדברים במינימום פגיעה ובלי לשבור את המקום".
איתי מספר שאם כוח לוחם יוצא לפעילות מבצעית והרכב שלו נתקע בשטח, אנשיו הם אלה שיוצאים לחלץ אותם. "לפני שלושה חודשים נתקע ספרון בפעילות בקלקיליה, וכשספרון נתקע הוא מגנט להפרות סדר. יש פה גם עניין תודעתי, תקשורתי, כי כולנו ראינו מקרים של פלסטיני שעולה עם דגל על רכב כזה. אז אנחנו יודעים להיכנס לשטח עם כננות וציוד גרירה. זה לא לבוא, לחבר ולמשוך. זאת עבודה שצריך לדעת לעשות במיומנות וזה מה שאנחנו עושים".
על המעבר החד מהסדנה בבסיס ללב עיר פלסטינית אומר רס"ן איתי: "זה קורה בצורה הדרגתית. אני יוצא לשם עם שילוב של אנשי קבע וחיילים, גם מפקדים מנוסים. חוץ מזה אנחנו עושים הרבה מאוד הכנות. בגלל שאנחנו חלק מכל פעילות, שום דבר לא מפתיע אותנו. יש לנו מודיעין טוב וזמן היערכות ארוך. יש גם הכנות מנטליות לחיילים, כולל עם מדריכים מבחוץ".
מה קורה לחייל שבהגדרה משרת בתפקיד לא קרבי ומוצא את עצמו בקלקיליה? "הוא מגלה התלהבות מאוד גדולה", מרגיע איתי. "כל החיילים באגף שלי נאבקים לצאת לפעילויות. זה שובר שגרה, מעניין ומוסיף המון מוטיבציה. אתה רואה את הברק בעיניים שלהם. הם משרתים ביחידה סגורה וסוגרים שבת לשלוש, אבל זה לא מפריע לחיילים".
אני שואל על היחס שאנשיו מקבלים בהשוואה למשרתים בתפקידי לחימה. "יש סטיגמה שאני לא מבין אותה לתפקידים מקצועיים כמו שלנו - מכונאים, חשמל ואחרים", אומר רס"ן איתי. "יש ירידה בכל המדינה במקצועות הלואו-טק ועלייה למקצועות ההייטק. זה ברור, ועדיין הצבא צריך את המקצועות האלה ובסוף צריך לדעת לשווק את זה. לדוגמה, יש לי חשמלאי שהיה ב'מקצוע לחיים', תכנית מאוד חשובה. שמנו אותו במוסך אזרחי לכלי צמ"ה, והוא קיבל גם שכר לצד המשכורת הצבאית שלו וגם הכשרה וניסיון שיחברו אותו לאזרחות".
אין קשר - אין מלחמה
סרן אופיר כהן הוא קצין הקשר החטיבתי של עציון. פלוגת חיל הקשר קטנה באופן יחסי ואחראית על כל מה שקשור לתקשוב, קשר, הצפנה, כשירות אמצעי השליטה והבקרה וגם אמצעי ניטור. "זה הופך אותנו לזרוע ביצועית של המודיעין", הוא אומר.
חטיבת עציון מונה לא מעט גדודים, ואנשי הקשר דואגים שכולם ידברו עם כולם. באירועים מתפרצים - פיגוע או אזרח שהלך לאיבוד - אנשי הפלחי"ק מוקפצים לשטח ונותנים מענה לכל המערכות, חמ"לים ועוד. "בוא נגיד ככה, בזמן הקפצה אתה תראה חייל אחד נשאר בבסיס וכל השאר בחוץ", אומר סרן אופיר.
צומת הגוש המוכרת נמצאת בגזרה של עציון. כל מחבל שניסה לפגע שם, ובמיוחד כאלה שהצליחו לברוח מהמקום, הפכו יעד לאנשיו של אופיר. בין השאר הם עורכים סריקות בעקבות המחבל באמצעות מצלמות שיש בשטח. "זה לא כמו חי"רניק שהולך בכפר. אנחנו מגיעים עם המערכות שלנו ומוציאים מהמצלמות שלהם את המידע שאנחנו צריכים". כלומר נכנסים לכפרים או לערים, לבתים של הפלסטינים, ועושים את העבודה.
בכל אירוע, בדרך כלל בהתראה של שניות, אנשי הקשר פורסים חמ"לים בשטח שלמעשה מחברים בין כל הכוחות. "באירוע האחרון שהיה באפרת חיברנו את כולם לחפ"ק אחד. היה לנו כוח סורק בכפר שהפעיל את המפקדה וכוח שהרים מטוס. את זה עשתה הסגנית שלי", אומר אופיר.
אנשי הקשר מוגדרים כתומכי לחימה וחלק מהחיילים שמגיעים לפלוגה נמצאים בהתחלה ב"הלם תרבות", כהגדרתו של סרן אופיר. "בעזה או בצפון לא רואים אויב בעיניים, ופה - ברגע שהם מגיעים לצומת הגוש ולחטיבה הם רואים עצורים בין הרגליים. בלילה הם רואים את זה פנים אל פנים בכפרים. זה מאתגר, אבל מהר מאוד הם מבינים איפה הם נמצאים ורצים על זה. בכלל, אני מאמין שחייל שלא מחובר לעבודה שלו, ללוחמים בשטח, לא מבין מה הוא עושה. חייל שמחליף מערכות קשר בין רכבים ולא מבין למה הוא עושה את זה, לא שונה ממי שיושב בקריה. אבל ברגע שהוא יוצא לשטח, רואה פיגוע דקירה, רואה שהחפ"ק שהוא מתאמן עליו יצא ופרס הכי מהר שיש - אז הוא מבין שזה משהו אחר".
את רוב השירות שלו עשה סרן אופיר ביחידות מתמרנות, כולל בגדוד של הנח"ל, ובמבצע צוק איתן באוגדה 162. "פלחי"ק בנח"ל בנוי כל הזמן להיות אופרטיבי, לקפוץ בזמן חירום", הוא משחזר. "הכל מהרגע להרגע: אני יכול לשבת במשרד שלי ורגע אחרי להיות עם המח"ט בשטח, דולק אחרי המחבל. קבועי הזמן שלנו מאפס למאה ממש קצרים".
בקרוב יהיה סרן אופיר מ"פ פלחי"ק גבעתי. לדבריו, "אני יודע ששם ייקח לי איקס זמן להוביל את המפקדה - לדוגמה לעזה מרגע פקודה. פה בעציון יש חפ"ק מיידי לפלחי"ק, זמין בכל רגע, עם צוותים שכל הזמן בשטח. בגלל זה הם סוגרים הרבה. האמת? היציאות שלהם על הפנים. אבל בפלוגה מבצעית זה מחייב".
שלישות זה גם לוודא שההודעה תימסר למשפחה
אם קל להבין איך השניים הקודמים מתחברים לתחום הלחימה, הרי שחיילי וחיילות השלישות נתפסים כסמל של הג'ובניקים. אבל האמת היא שלא מעט מהם פועלים בתנאים לא פשוטים, תחת לחץ אדיר.
רס"ן רעות טל, קצינת שלישות בחטמ"ר יהודה, התגייסה באוגוסט 2007 למסלול ייעודי לקצונה ועברה מאז לא מעט תפקידי שלישות. "אני אחראית על ניהול תחום הת"ש - סיוע כלכלי, חינוך, טיפול בפרט כמו דרגות או משכורות ושאר דיווחים. גם תחום הרבנות וגדודים במילואים", מפרטת רס"ן רעות. "בחטמ"ר שנמצא בשטחי איו"ש זה אומר שליטה בכוח אדם מתפקד ונפגע. אנחנו קולטים את כל הסד"כ שמגיע אלינו לגזרה, מוודאים שיש שליטה שמית על כל משימה שיוצאת, וכמובן שאם יש נפגעים - אנחנו אחראים על תחום הדיווח עד קבלת ההודעה על ידי המשפחה".
רעות מספרת שיש דגש מיוחד על תחום החינוך באזור שלהם. ההבנה היום באיו"ש היא שמעבר לכשרות המבצעית, יש צורך בכלים להתמודדות עם הסיטואציות היומיומיות. "מה אתה עושה כשמגיע פלסטיני למחסום? איך אתה מנהל את ההתמודדות בין הצבא לתקשורת, או התמודדות עם ארגוני שמאל ואנרכיסטים שמותחים את הגבולות?".
שירות בשלישות באזור כזה שונה מן הסתם משירות בשלישות ברמת גן. "כמי שגרה היום בתל אביב אני קוראת לזה מעבר מבועה לבועה", אומרת רס"ן רעות. "בגל הטרור האחרון התמודדנו עם הרבה מאוד נפגעים. היינו צריכים לקפוץ לחמ"ל, להגיע למקום האירוע ולהעביר נתונים בזמן אמת על החייל, לאן הוא מפונה ואיך ההודעה מתקבלת אצל המשפחה. סיטואציות קשות".
רעות מתארת מניסיון אישי את האירוע שבו נפצע אנושות לוחם חטיבת כפיר, יגל לגטיוי, שנורה על ידי צלף והתאושש מאז כנגד כל הסיכויים. "זה קרה אחרי שני פיגועי ירי במערת המכפלה. ביום שישי אחרי הצהריים הקפיצו אותנו מהבית לבסיס ובמהלך הנסיעה הודיעו לנו שהוא בין חיים למוות כתוצאה מירי. המורכבות הזאת - עד שההודעה מגיעה למשפחה, מי מלווה אותו כשהוא נכנס לניתוח, אלה דברים שקשה להסביר. הכל קורה נורא מהר: הרי תוך דקה זה בתקשורת ואף אחד לא רוצה שככה ההורים יגלו מה קרה. לזה אנחנו מכשירים את השלישים שלנו".
למרות הגדרתם כתומכי לחימה, חיילי השלישות הם במקרים רבים גורמים הכרחיים בזירת פיגוע. "לא פשוט להגיע לזירה ולראות את הנפגעים", מודה רעות. "בקורס חובשים מתרגלים ומדברים על זה, אצל לוחמים זה תמיד בשיח. בשלישות זה קשה כי אנחנו לא חיים את זה ביומיום. אמנם מתאמנים על זה, אבל זה לא מובן עד שאתה בתוך זה. אני תמיד אומרת לחיילים - לא משנה מה, אם לא הגעתם מיד לשם והנפגע ולמספר האישי, אתם לא רלוונטיים".
רס"ן רעות נשואה לאמיר, מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 7. ההשוואה ללוחמים היא חלק בלתי נפרד מחייה. "החיילים למטה מתמודדים עם משימות של חוק וסדר, מעלים הרבה מאוד שאלות ודילמות שצפות ביום יום. השלישים דרוכים 24/7 ומבינים שתמיד יש מי שחייב לדעת מה לעשות כשיש אירוע. שלישים שחוו נפגעים, והיו לנו הרבה כאלה בגל הטרור, מספרים על התמודדות לא פשוטה. אני יכולה להגיד שגם דאגנו לשיחות עם קב"ן. בסופו של דבר זה אנשים שאתה מכיר, בן אדם שרגע אחד נכנס למשרד כדי לשאול שאלות והנה אתה מטפל בו כנפגע. אתה חייב להיות חד, קר רוח ומדויק. אבל ברור שזה מטען שבהמשך תתמודד איתו".
רוב הדברים האלה לא מוכרים לציבור. אני שואל את רעות אם היא מרגישה שהם מקבלים הערכה מספיקה, והיא עונה: "בסופו של דבר אתה מקבל את זה מהכוחות בשטח ומהמפקדים. יש הרבה הערכה מהמערכת עצמה, ומשם אני שואבת את הכוחות שלי. מי שמכיר יודע איזו מורכבות נפשית נדרשת מאתנו. בטח באירועי נפגעים".