"כל דור והתור שלו. עכשיו תורנו". זה המסר שקיבל את פניהם של עשרות הצעירים שהגיעו בשבוע שעבר לערבי ההתעניינות במעבר לעוטף עזה וליישובי גבול הצפון. רובם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, רווקים, משפחות וזוגות צעירים ששוקלים לעזוב את ביתם ולהעתיק את מקום מגוריהם לשיקום העוטף והצפון. "לא בחרנו שהאסון הזה יקרה לנו, אבל אנחנו יכולים להחליט איך להגיב עליו ולהפוך מדור האסון לדור התקומה. אנחנו רוצים לספר סיפור חדש", אומר חן שמיר, בן 39 מחיפה. "הרעיון הוא לארגן קבוצות של צעירים שיעברו לגור בעוטף ויעבדו בעבודות שכרגע הכי צריך אותן: חינוך, טיפול וחקלאות".
קרוב ל-200 צעירים מרחבי הארץ כבר הביעו התעניינות במעבר לעוטף או לצפון דרך המיזם. במתעניינים: תושבי ירושלים, תל אביב, חיפה, כפר סבא, אשקלון ודימונה. 60% מהם בעלי מקצועות חברתיים, עבודות שיישובי העוטף משוועים להן כמו הוראה, עבודה סוציאלית ומומחיות בטיפול מסוגים שונים.
האתגר הגדול שעומד בפני הצעירים הוא ללכת על הגבול הדק בין לחזק את הקהילות ובין לפגוע ברגשות של התושבים המקומיים: "אנחנו עובדים יחד עם המועצות של הקיבוצים והמושבים וקשובים לצורכיהן. פגשנו אנשים שאמרו לנו: צריכים אתכם, בואו", מסביר שמיר. "אנחנו לא מנסים להחליף חלילה אנשים או קהילות. אנחנו באים רק למקומות שמזמינים אותנו. שמענו מהם על מחסור חמור באנשי חינוך שיעזרו לילדים ולנוער, ואנחנו מחפשים אנשים מתאימים שיענו על הצורך הזה".
"חזרתי משליחות בסוכנות היהודית לביקור בארץ. סיפרו לי שמחפשים מנהלת לתחום החינוך במלונות בים המלח. מיד הודעתי לחבר'ה בארה"ב שזו משימה שאני לא יכולה לסרב לה ואני נשארת כאן"
גפן גבריאלי, עברה להתגורר במלון עם קהילת בארי
"לא באים להחליף אף אחד"
תוך כדי גיוס השותפים לדרך, חן משרת במילואים עם חטיבת הנח"ל בצפון רצועה עזה: "אחרי 7 באוקטובר התחלנו לגלגל את הרעיון ולארגן סופי שבוע שקראנו להם 'דור תקומה'. הזמנו צעירים לחשוב יחד על כיווני פעולה אפשריים. דור חדש של חלוצים שבאים לרפא את מה שנשבר פה. המטרה שלנו היא לחזק ולהשתלב, בטח לא להחליף את האופי של הקהילות או לפגוע בו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אנחנו מחפשים צעירים עם מוטיבציה גבוהה", מסביר מורן ליש, שמלווה את המיזם דרך רוג'ום, רשת הצעירים של תנועת דרור ישראל. "אנחנו מציעים לאנשים להמשיך בחייהם בכיוון שהם התכוונו להתפתח בו – פשוט בעוטף או בצפון, יחד עם הקהילה. כעת אנחנו עובדים עם גופים כדי שיתמכו בנו ומנסים להשיג מענק מגורים או מענק התמדה מטעם המדינה, כדי להסיר את החסמים הכלכליים".
חודש לאחר המלחמה עברה גפן גבריאלי, בת 31 מכפר סבא, להתגורר במלון בים המלח עם מפוני קהילת בארי. "חזרתי משליחות בסוכנות היהודית לביקור בארץ. חברה פנתה אליי וסיפרה שמחפשים מנהלת לתחום החינוך במלונות בים המלח. מיד הודעתי לחבר'ה בארצות הברית שזו משימה שאני לא יכולה לסרב לה ואני נשארת כאן".
"ילדי העוטף אמרו לי: את חוזרת איתנו הביתה"
העבודה הצמודה עם תלמידים מכיסופים, ממגן, מחולית ומבארי חיזקה אצל גפן את ההבנה שהפרק הזה בחייה לא עומד להסתיים בקרוב. "מהר מאוד התאהבתי בילדים ובקהילה. הם מדברים כל הזמן על החזרה הביתה ואמרו לי: 'את חוזרת איתנו'. בהתחלה התייחסתי לאמירות האלו בצחוק, אבל ככל שהזמן עבר, כך הבנתי שהצעד הבא שלי יהיה להמשיך עם הקהילות ושאני רוצה לחיות איתם באשכול".
"נדרשנו להמון עבודה כדי להקים בית ספר על חוף ים המלח", מוסיפה גבריאלי. "הילדים מדברים על מה שעבר עליהם מהרגע הראשון. הם ספגו מכות קשות מאוד ב-7 באוקטובר, אבל בית הספר הוא עוגן עצום גם בשביל הילדים וגם בשביל צוותי החינוך. בתוך כל הטראומה שעדיין חיה וקיימת, יש משמעות ליכולת לקום בכל בוקר וללכת ללימודים".
עוד מספרת גבריאלי: "זו תקופה שקשה להיאחז בה במשהו, והשיבה הביתה היא צעד רחוק יחסית, כיוון שהקהילות יעברו תחילה ליישובי ביניים. בהתחלה, כשתושבים פגשו אותי בבית הספר, הם חשבו שאני תושבת המועצה והם לא הכירו אותי. הם לא ידעו שהגעתי מבחוץ. כשסיפרתי להם עליי, הם אמרו לי 'בואי לחולית' או 'בואי לבארי', 'תמשיכי לחיות איתנו ולעבוד בבית הספר'. מהר מאוד הבנתי שזו לא עבודה לטווח קצר".
"המציאות הייתה כאוטית ומאוד מאוד קשה. המון משימות, חוסר ודאות. כאב וצער מאוד גדולים. ראיתי את הכאב בעיניים של האנשים"
מאיה רוסק, עברה לעבוד באילת עם תושבי העוטף
"אני לא מתלבטת, לא מרגישה חשש או פחד. אני במודעות מאוד גדולה למציאות", משתפת גבריאלי. "לא חייתי בעוטף כל חיי, כך שלא חוויתי את המציאות בצל האזעקות. נחשפתי לתעצומות הנפש ולחוסן של האנשים שאני פוגשת. אם הם יכולים לחזור ולבנות את הבית שלהם מחדש שם - גם אני יכולה לעשות את זה יחד איתם. אני באמת מאמינה שיכול להיות טוב. יש לי תקווה, והתושבים הם שנתנו לי את ההשראה".
"האובדן של הנרצחים מ-7 באוקטובר נוכח כל הזמן", מספרת גבריאלי. "11 תלמידים שהיו אמורים ללמוד בבית הספר נרצחו. יש תלמידים שנחטפו וחזרו מהשבי ומגיעים לבית הספר. אי אפשר להתחמק מהאסון לרגע. זה קיים, זה קשה וזה כואב. הם מדברים ומספרים על החברים והחברות שהם איבדו, על המשפחות שהם איבדו. אנחנו נותנים לזה מקום".
מבחינת גבריאלי, התזמון של המעבר לעוטף ממש מעבר לפינה. יותר מ-50% מתושבי קיבוץ מגן כבר חזרו לגור בו, ובמערכת החינוך נערכים לפתיחת שנת הלימודים במועצה האזורית אשכול כבר בספטמבר. "אם זה קורה, אני איתם", היא מבהירה. "אין ודאות, אבל אנחנו ממשיכים ומתכננים קדימה, את החיים שאנחנו מעיזים לחלום שיהיו לנו. בכל אופן, המהלך הזה לא יהיה בלב שלם עד שכל החטופים ישובו ועד שכל התושבים ישובו לבתים שלהם. רק כשכולם יחזרו הביתה, תהיה סגירת מעגל".
"בחרתי שהסיפור שלהם יהיה גם הסיפור שלי"
מאיה רוסק, בת 30 מכפר סבא, עברה תהליך דומה. עשרה ימים אחרי 7 באוקטובר היא החלה לעבוד עם המועצה האזורית במלונות המפונים באילת. עכשיו היא רואה עצמה ממשיכה את חייה לצד הקהילה: "תוך כדי העבודה הרגשתי שהסיפור שלהם הוא גם הסיפור שלי, אפילו שלא הייתי במועצה האזורית אשכול קודם לכן. בכלל לא הייתי בארץ ב-7 באוקטובר, הייתי בהודו. ברגע שנכנסתי, התחלתי עם העבודה הכל כך אינטנסיבית במועצה והתחזקה אצלי המחשבה שהפרק הזה לא עומד להסתיים בקרוב. מתוך הרצון הזה הבנתי שאני רוצה לעבור לאזור. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני לא רוצה לעשות את זה לבד. החלטנו לעשות את המהלך עם עוד אנשים שיהיו שותפים לחוויה ולדרך. נולד הרעיון לגבש קבוצה שתגיע יחד".
"היה לנו אתגר מבחינת תשתיות: איך אפשר להקים בית ספר שיתאים ל-400 תלמידים?" משתפת רוסק. "באילת לא הייתה לנו אפשרות להציב קרוונים, ובית הספר היה בהתחלה כולו באוהלים. בערבה קיבלנו מבנה ששייך לחינוך הבלתי פורמלי במושב עין יהב. היה לנו אתגר למצוא את התשתיות ולחבר את הצוותים. נוצר קשר עמוק ביני לבין המנהלות. הרגשתי שאני מגיעה עם אנרגיה ומשאבים שיכלו מאוד לעזור".
"אני פחות בחרדה מהמצב, אבל זה נוכח - אני במתח לאן זה יתגלגל"
רוני עוזאי, מחפשת להתגורר בעוטף או בצפון
רוסק מספרת על אתגרים לא צפויים שצצים בדרך: "המציאות הייתה כאוטית ומאוד מאוד קשה. המון משימות, חוסר ודאות. כאב וצער גדולים מאוד. ראיתי את הכאב בעיניים של האנשים. המנהלות היו בלב העשייה וחשבו איך מחזירים כמה שיותר את התלמידים לספסל הלימודים. בכל זאת, היה צריך לעזור בהרבה דברים. בדרך כלל בבית הספר אין ארוחת צוהריים, ועכשיו פותחים בית ספר באילת ב-40 מעלות חום, בתוך אוהלים. אין אפילו כיתות או תשתית ראויה ללמד. יום הלימודים מסתיים בשעה 13:00 והמורות נשארות בשביל להכין דברים. אין להן מקום מתאים לאכול בו ארוחת צוהריים. לא ידענו איך להתמודד עם בעיה פשוטה יחסית של לדאוג לארוחה. במקום הזה יכולתי מאוד לעזור. נוצר קשר שהתבסס על פתרון בעיות, לעזור להניע דברים".
"לא חוויתי על בשרי, אבל הרגשתי שאני מזדהה מאוד עם הסיפורים", מוסיפה רוסק. "בחרתי שהסיפור שלהם יהיה גם הסיפור שלי. שמעתי את העדויות ממתקפת הטרור. התרגשתי מהסיפורים המרגשים והכואבים, צחקתי מהסיטואציות הביזאריות שהיו, הוצפתי ברגשות והם חיזקו אצלי את התחושה שגם אני חלק ממה שקורה פה. אנשים מאוד מעריכים את הצעד הזה, חלק מהחברים שלי חושבים שירדתי מהפסים. הם מעריכים אותי, אבל לא מבינים למה אני עושה את זה".
"אני שומעת גם אנשים שאומרים: הלוואי שגם אני הייתי יכול לעשות את זה", אומרת רוסק. "אני מקבלת פידבקים חיוביים. ברור שיש גם אלמנט של חשש, אנשים שואלים, אבל התגובות חיוביות ומעודדות. אנחנו מצטרפים לקהילה בתקופה מורכבת. אנחנו באים להיות חלק וממש לא באים להיות במקום. נהיה מה שהקהילה תרצה שנהיה. ובכל זאת, זה לא שלם בלי האנשים שעדיין לא חזרו הביתה מאשכול: 54 מתושבי המועצה האזורית אשכול עדיין בשבי. גם כשאנחנו עושים צעד מעורר תקווה, התחדשות וצמיחה - הלב עדיין לא שלם".
"חשבתי מה אני יכולה לעשות כרגע למען המדינה"
רוני עוזאי, בת 33, היא עובדת סוציאלית שגדלה ברעננה. עכשיו היא מחפשת מקום מגורים להתמקם בו והיא שוקלת להשתלב במעבר לעוטף או לצפון. "שמעתי על הפרויקט, והכול השתלב כמו קסם. התחלתי לחשוב על זה ברצינות. 7 באוקטובר הכניס אותי למצב צבירה של עשייה. זו הייתה הדרך שלי לפתח חוסן ולהתמודד עם המשבר העצום שהמדינה מתמודדת איתו".
"חשבתי מה אני יכולה לעשות כרגע למען מדינת ישראל. נורא חיפשתי להיות חלק ממה שקשור במלחמה. אם אפשר, ויש לי האפשרות לבחור היכן לגור ואיפה להיות – זה הזמן להיות במקום שבו צריכים עוד ידיים עובדות. בסוף אני לא חוויתי את הזוועות על בשרי. אני חושבת שכשאני מגיעה לשם יש לי אולי עוד כוחות, אני יכולה להעניק אנרגיה ולהסתכל על המציאות מזווית אחרת. הייתי רוצה שנזכור את המקום הזה על היתרונות ועל היופי שלו".
"הגעתי לערב מתעניינים בתל אביב לבד", מספרת עוזאי. "במקרה ראיתי חבר מהעבר שאני מכירה ולא ידעתי שהוא יהיה שם. הייתה חוויה טובה, גם הגיוון של האנשים, היה מעניין. היה בינינו שיח מאוד אמיתי וכן על החששות שהדבר הזה מביא, איך מגיעים בכלל, באיזו עמדה צריך להגיע לדבר כזה. יש הרבה חששות. בסופו של דבר, זה עדיין אזור מלחמה. אני פחות בחרדה מהמצב, אבל זה נוכח. יש חשש לפגוע בקהילה, אנחנו לא רוצים לבוא מתוך איזו עליונות – לא באנו 'להציל' את המקום. היו כאן הרבה אנשים לפנינו ואנחנו לא נחליף אותם. הרעיון הוא לתת יד היכן שצריך, להיות אוזן קשבת ולתרום לעשייה ולחיי הקהילה של העוטף. אני עדיין בוחנת את זה ושמחה על ההזדמנות. אני במתח לאן זה יתגלגל בסוף, אם זה יקרה ואיך זה יהיה. בכל אופן אני שמחה שההזדמנות הגיעה אליי".
לפרטים נוספים על קבוצות "תורנו – צעירים עוטפי ישראל" לחצו כאן