יונתן כהן הוא באופן בולט שונה מקצינים אחרים בצה"ל. כתוצאה ממספר מוגבלויות, הוא מרותק לכיסא גלגלים ולא מסוגל להניע את ידיו. הוא צריך עזרה עם רב הפעולות היומיומיות – כולל אכילה, שתיה ורחצה. בחזון הבלתי פוסק שלו, הוא מפציר ברבים לקרוא את סיפורו.
כהן נולד חודשיים מוקדם מהצפוי ובגלל אי אספקת חמצן למוח בזמן הלידה, הוא סובל עד היום משיתוק מוחין – מצב שהשאיר אותו מוגבל פיזית. למרות המוגבלות הפיזית שלו, האינטלקט וההחלטיות שלו הביאו אותו להצלחה. "ההורים שלי לא ויתרו לי לאורך הדרך", הוא אומר וצוחק על כך שלא ויתרו לי זה בלשון המעטה. "הם באמת לימדו אותי שאני מסוגל ואני באמת גדלתי עם התחושה הזו". עם העקשנות של הוריו ועם תשוקה עזה להשתלב בחברה הישראלית, כהן למד בבית ספר רגיל וסיים את לימודיו שם בכבוד.
המאבק על שירות המדינה
כמו בני נוער רבים, כהן התייצב נלהב בלשכת הגיוס, נחוש להתגייס ולשרת את המדינה. "כשכל החברים שלי קיבלו את צו הגיוס שלהם, החלטתי שלמרות הכל, אני רוצה להתגייס גם", כהן משחזר ומסביר את התשוקה שלו לצה"ל ולמדינה היהודית. "האמת היא שזה משהו שקיים אצלי מאז שאני ילד. אנחנו משפחה שמאמינה שמדינת ישראל היא מעל הכל. לפני הכל, יש לך את מדינת ישראל; זה משהו שהיה מאוד חשוב בחינוך שלנו ובערכים שלנו כמשפחה".
מלווה בסיוע, כהן פגש קצין בלשכת הגיוס וזה הודיע לו שהתנאים הפיזיים שבהם הוא נתון, ימנעו ממנו לשרת בצה"ל. "במשפחה שלי לא היה דבר כזה", אומר כהן. "אנחנו מתגייסים ושום דבר לא משנה. זה נכון שאני לא מחויב לשרת מתוקף חוקי, אבל מתוך נקודת מוצא אתית וציונית, הרגשתי מחויב". למרות שהצבא פטר אותו משירות, כהן התעקש שהצבא יקבל אותו כמתנדב.
"כך התחיל תהליך הגיוס שלי", כהן מתאר את היום ההוא בלשכת הגיוס. במשך השנה וחצי הבאות, הוא כתב מכתבים, הביא את הסיפור שלו לגורמים הרשמיים בצבא ושוחח עם לא מעט קצינים בכירים על המחויבות שלו לשרת. בסופו של דבר הוא פגש את ראש אכ"א, שהסבירה לו את ההזדמנויות שיפתחו בפניו כמתנדב. אחרי מאבק ארוך ונחוש, כהן הגשים סוף-סוף את חלומו וקיבל את צו הגיוס הנכסף.
מעורר השארה בלבבות אחרים
כהן קיבל תפקיד מיוחד בחיל החינוך, שם הוא הפך ליועץ בעניין גיוס בעבור בני נוער. הוא התחבר לתפקיד מהר מאוד, כשהוא מבין שהוא יכול להעביר את התשוקה והמוטיבציה שלו לבני נוער אחרים בני גילו. במהלך שיחות עם תלמידים, הוא עזר למאות צעירים למה כדאי להם לרצות לשרת בצבא. "יש דרישה רשמית לשרת", הוא מסביר, "אבל יש עוד עניין, עוד רובד – הזכות לשרת".
"יש הרבה מחויבויות במדינת ישראל – תשלום מיסים ולעצור באור אדום לדוגמא, אבל פה יש לך את הזכות לבוא ולהגיד 'אני משרת את מדינת ישראל, אני משרת בצה"ל', או להסביר, 'תרמתי, פעלתי ולא הנחתי את הגורל של המדינה שלי בידיים של אנשים אחרים'". המילים האלו הפכו להיות החלק המרכזי במסר של כהן לנוער הישראלי במהלך שירותו. היום המילים האלו עדיין מעודדות אותו לשרת ולתרום כחבר מן המניין בחברה הישראלית.
להפוך למנהיג
לאחר תשעה חודשים בצבא, כהן התחיל קורס קצינים וחזר ליחידה שלו. לאחר שזיהו את כישרון ההוראה שלו, הוצע לו לעבור לתפקיד של מורה להיסטוריה ערבית ביחידת מודיעין. לאחר יותר משנה, כהן השתחרר בלי לרכוש השכלה אקדמית, אבל באמצע התואר, עזב את הלימודים וחזר לשירות. "היה בי רעב גובר לחזור לשירות הצבאי – רעב שעולה בי בכל פעם שאני מוצא את עצמי בצומת דרכים ואני אומר לעצמי 'טוב, אני רוצה לעזוב את הצבא כי אני קצת עייף'. פתאום הרעב חוזר לו".
הוא חזר לחיל המודיעין ולאחר מספר גלגולים, הוא קיבל עבר לשרת בחטיבת דובר צה"ל. "עד היום, בכל פעם שאני חותם על הארכת שירות הקבע, אני אומר לעצמי, 'אוקיי, יכול להיות שזה מספיק'", הוא מסביר וצוחק, אבל אז תופס את עצמו וחוזר להיות מאוד רציני. "אבל לא, יש לי את הרעב הזה ואני ממשיך".
כמסר לבעלי מוגבלויות הוא אומר בלי להסס: "אני חושב שאנשים עם מוגבלויות חייבים לנסות להיכנס כמה שיותר למה שנקרא החברה ה'רגילה' ולהתחיל את המהפכה שמתחילה בישראל ותימשך בעולם כולו. אנחנו חלק מהחברה הזו. תמשיכו להתמיד ולהילחם".