מניין ההרוגים במלחמת "חרבות ברזל", שנכנסה ליומה הרביעי, הולך ועולה, וסיפורי הגבורה לא מפסיקים להגיע. בפוסט קורע לב סיפר עומר בר, בנו של אלוף-משנה ליאון בר ז"ל, על שעותיו האחרונות בשדה הקרב - אליו מיהר להגיע ביוזמתו, עם רכבו הפרטי, ובלי שקיבל צו 8.

 "אבא שלי גיבור", הוא כתב. "אבא שלי, ליאון בר, בן 53 בנופלו. אלוף-משנה בדימוס, הקדיש 26 משנותיו הטובות למערכת הביטחון בתפקידים קרביים עד הצמרת. הקריב 2 ברכיים שנקרעו, שמיעה שנפגעה, מוכר כנכה צה"ל. אין בכיר שלא שמע את שמו. אין אדם ששירת בצנחנים בתקופת רצועת הביטחון בלבנון שלא ידע. אמיץ, טוב לב, ידי זהב. אין אבות כאלה".

"אבא שלי מיוזמתו האישית, עלה על מדים, על קסדה ונסע בלי לחשוב ובלי למצמץ. אבא שלי גיבור ישראל. מ-09:00-16:00 לא הפסיק לפנות פצועים. ברזילי. סורוקה. קפלן. עשרות על עשרות פצועים. כשמגיעים הדיווחים על המסיבה והצעירים, הוא לא מהסס, נוסע לשם ומתחיל לחפש פצועים ולחלץ. מעמיס עוד ועוד ועוד אנשים חסרי ישע, פעם לפטיש פעם לנתיבות, ככה הלוך ושוב. זה אבא שלי".

בשיחה עם אמו של עומר, עינת, היא סיפרה ל-mako על רגעים שלא יאמנו מחילוץ הפצועים שערך ליאון בעלה. "הוא לא הפסיק לפנות פצועים, הכל עם הרכב הפרטי שלנו", שחזרה עינת. "כשהתחילו להתברר ממדי האסון במסיבה הוא נסע לשם והתחיל לפנות צעירים. הוא הוציא אותם מהשיחים. שלח לי מלא סרטונים של 10 אנשים שהוא דחף מאחורה ובתא המטען רק כדי שיצאו. הוא פינה אותם למקומות כינוס, התקשר אליי בווידאו והצחיק אותם".

אלמנתו הוסיפה ש"בפינוי האחרון הוא פינה 4-5 צעירים פצועי ירי לקפלן, והצלחתי לשכנע אותו שדי, שנורא מתוח בחוץ ואנחנו צריכים אותו בבית. הוא הגיע הביתה ואמר שהוא חייב לחזור לשם מחר בבוקר, כשיהיה אור, כי יכול להיות שיש שם עוד פצועים ואנשים שצריכים עזרה. למחרת הוא ועומר יצאו".

בלי סיכוי לשרוד 

בפוסט שלו מספר עומר - סמ"פ שהשתחרר רק לאחרונה משירות קרבי בצנחנים - על ההחלטה להצטרף לאביו לשדה הקרב. "הוא לא הפסיק להגיד שזה הייעוד שלו, שזה מחייה אותו. הוא לא יכול לעמוד בצד כשהוא יודע שיש אנשים שצריכים עזרה. הוא אמר שלמחרת הוא נוסע שוב, כי הוא מרגיש שיש עוד אנשים שזקוקים לעזרה שלנו. אז באתי איתו. אמרתי שאם לפחות הוא נוסע אוכל לשמור עליו, אז נסענו. פצועים לא ראינו, אבל כמה גופות. כמויות הזויות. שדה קרב".

"בשלב מסוים בפינוי ליאון החליט שהוא נוסע לשדרות כדי להיפגש עם מישהו בכיר בזק"א, והוא שיכנע אותו להתחיל לפעול", מספרת עינת. "הוא שלח לו כמה נ"צ שהם ידעו שיש שם גופות, והם פעלו ביחד, זק"א ליאון ועומר. בשלב מסוים הם הרגישו שהם עשו כל מה שהם יכולים לעשות והתחילו לנסוע הביתה".

בדרך, על ציר 232 שהיה לכאורה בטוח, הם ראו רכב משטרה בצידי הדרך שהיה מרוסס כולו בקליעים. "ליאון אמר לעומר 'בוא נסתובב רגע, ונוודא שאין שם מישהו שצריך עזרה'. יכול להיות שזה היה מארב מתוכנן, אני לא יודעת, אבל הם יצאו מהרכב, ניגשו לניידת, וארב להם מחבל שהגיע מהגבעה ליד. הם התחילו לרוץ - ליאון לצד אחד ועומר לצד שני".

המחבל פגע בליאון, ועומר, עם קליע בכל רגל, הצליח לרוץ מאה מטרים כדי להזעיק כוח מילואים שהיה עם נשק. "הם הסתערו על המחבל, ועומר לקח את הרכב של המילואימניקים כדי להזעיק את מד"א. באותו שלב עומר התקשר אליי, הבנתי שהוא פצוע ומפונה לברזילי, ושם הבנתי את הסיטואציה. אמרתי לו שכנראה לא היה לליאון סיכוי לשרוד".

"יותר מאוחר, אותו מפקד זק"א שעבד איתם והצליח להכיר את ליאון, אמר שפינו אותו מהזירה. ככה הבנו שהוא לא פונה פצוע, אלא פשוט נהרג. כולם מדברים מדברים על כמה ליאון גיבור, אבל אני רק רוצה אותו בבית", מסכמת עינת בכאב.

מערכת אתר mako משתתפת בצער המשפחה.