בכפר נוג'ידאת שבבקעת בית נטופה, גיוס לצבא הוא עניין בשגרה. רב בני הנוער מתגייסים לשירות מלא בגיל 18, קציני צבא מרצים לתלמידי תיכון על שירות משמעותי ומדים שתלויים לייבוש על חבלי כביסה הם כבר לא משהו חריג בעיני תושבי הכפר. החוק במדינת ישראל לעומת זאת, לא מחייב אותם בגיוס ובכך למעשה שם אותם במקום שונה משאר בני הנוער בארץ.
זוהי נקודת המוצא של הסיפור המשותף של איברהים נוג'ידאת וצה"ל. "כשהייתי בכיתה י"א וי"ב היו מגיעים קצינים מצה"ל שבאו והסבירו לנו על הגיוס, על השירות ועל איך אפשר להתקדם וללמוד במהלך השירות ואחריו. כשסיימתי את כיתה י"ב, בשנת 2006, הייתי אמור להתגייס", מספר איברהים שמציין כי מועד הגיוס שנקבע לו היה בקיץ אותה השנה – אותו קיץ ארור בו אזור צפון הארץ היה נתון תחת מתקפות הטילים של מלחמת לבנון השנייה.
"אבא שלי לא רצה שאני אתגייס", הוא מספר על הקונפליקט שעיכב כל כך את הגיוס שלו לצה"ל. "היו לי ציונים מצוינים. הוא רצה שאני אלך ללמוד מקצוע ואמר שזה עדיף לי על הצבא. לא היה לו מושג מה עושים בצבא. הוא חשב שצבא זה רק מלחמה וזהו".
איברהים, שגדל בסביבה שבה כבוד האב הוא ערך משפחתי, ויתר על הגיוס שנקבע לו ליחידה קרבית ובמקום זה הצטרף לאביו ועבד איתו במשך שנתיים כסדרן בעסק משפחתי של חברת כח אדם. "אבא שלי קצת ראש קשה. ראש בדואי", אומר איברהים. "אף אחד לא הצליח לשכנע אותו. דיברתי עם דוד שלי שישכנע אותו. הוא גם לא הצליח. הייתי אז רק בגיל 18. אבא שלי, צריך לעשות מה שהוא אומר. זה המנהג אצלנו. אמרתי 'טוב, הוא לא רוצה שאני אתגייס, אני לא אתגייס'".
"אל תחזור הביתה"
את רעיון הגיוס הוא לא גנז, למרות שהמשך את חייו בלית ברירה בלי מדי צבא. "התחלתי ללמוד הנדסה אזרחית, הנדסת בניין בטכניון לתואר הנדסאי. גרתי ולמדתי בחיפה, ואחרי שנתיי החברים שלי שהתגייסו לצבא – חלק מהם התחילו להשתחרר. זה עורר בי משהו אז", נזכר איברהים. "התחלתי לחשוב שוב על הגיוס לצבא. אמרתי לעצמי שאני צריך לקבל החלטה סופית. יצאתי עם החלטה שאני לא מחכה יותר. הלכתי ללשכת גיוס, הגשתי בקשה, עשיתי בדיקות, יצא הכל תקין והתגייסתי בלי שאף אחד ידע", הוא מספר.
איברהים התגייס ב-27 במרץ 2011 לגדס"ר הבדואי, המורכב רק מבני מהעדה הבדואית. הוא אמנם התגייס בחשאי, אבל במקום קטן כמו ישראל, לשקרים יש רגליים וסודות סופם להתגלות וכך, דבר הגיוס לצה"ל הגיע לידיעת המשפחה. "אבא שלי התקשר אלי ואמר 'אל תחזור הביתה. אני לא רוצה אותך בבית'", מספר איברהים בכאב. את השבועות הבאים הוא חילק בין שבועות בבסיס ובשטח לבין סופי שבוע בבית דודתו שאירחה אותו מאחר ואביוף כאמור, סגר בפניו את שערי ביתו.
המצב הזה נמשך כחודש וחצי עד שבמהלך חופשת רגילה, הגיע הטלפון שבעקבותיו הגיעה סולחה. "הייתי בחופש, אני מקבל טלפון מאבא שלי. 'תחזור הביתה. בא נשב לדבר', הוא אמר לי. לא האמנתי. התקשרתי לאימא שלי, שאלתי אותה מה העניין, היא גם אמרה לי – 'תחזור הביתה, הוא רוצה לדבר איתך'".
אחרי כמה שבועות שבהן לא התראה עם הוריו, חזר איברהים לבית שבו גדל, כדי לשבת עם אבא שלו לשיחה בין גברים בארבע עיניים. "הוא שאל 'אותי למה עשית ככה? מה היה חסר לך? למה עשית את זה? למה עזבת את הלימודים חצי שנה לפני הסוף?'", מתאר איברהים את השיחה הארוכה והקשה שניהל עם אביו. "הייתה שיחה ארוכה. אמרתי לו שאני אדם בוגר ושאני עומד מאחורי ההחלטה שלי. אני אדם עצמאי ואני רוצה לקבוע את העתיד שלי בעצמי. בסופו של דבר הוא קיבל את זה".
לאחר השיחה עם האב והסולחה המשפחתית, חזר איברהים לבסיס בנחישות מחודשת. "אחרי שלושה חודשים יצאתי לקורס מ"כים. הוא [אבא שלי] שמח מזה, הוא בא לטקס. אחרי שמונה חודשים הגעתי לבה"ד 1. התחלתי להב, סיימתי, ואז גפן וסיימתי בהצלחה". בטקס סיום הקורס, שנערך ביום רביעי האחרון כמובן שנכחו ההורים הגאים שכמנהג העדה, גם דאגו לכיבוד מכל הבא ליד.
חלק בלתי נפרד מהמדינה
את קורס הקצינים כנראה שאיברהים יזכור לתמיד. "הקורס היה מאוד מעניין ומאוד מלמד. נהנתי מכל שנייה שהייתי פה, הכרתי אנשים מחילות אחרים ומיחידות מובחרות. למדתי המון דברים. דברים שפחות ידעתי. למדתי לא רק בתחום של הצבא, אלא גם בתחום האזרחות. פחות ידעתי על הדת היהודית ועל היהדות", הוא מספר על החוויה התרבותית שזימנה לו החוויה הצבאית. במהלך הריאיון, איברהים מספר על החברים שהוא רכש במהלך הקורס, אחרי שבגדס"ר יצא לו לשרת רק עם חיילים בני העדה הדרוזית.
הכרת חברים לחיים במהלך הקורס?
"כן, יש אחד ממגלן. הוא גר באזור חבל עזה, הישוב שלו קרוב מאוד לאיפה שיושב הגדוד שלנו. בקורס התחלנו לדבר על האזור שלו. אבא שלו גר בדרום ואמא שלו גרה בצפון. כשהוא הגיע לאמא שלו בצפון, הוא בא אליי, ישבנו, דיברנו, טיילנו ביחד".
מה התכניות? או איך שאומרים אצלכם – עד מתי?
"עד תפקיד מ"פ ואז נראה. אם יהיו תפקידים טובים, נמשיך. אם לא, נצא ללימודים".
למה לא הסתפקת בשירות של שלוש שנים?
"כי יש לנו כמה קצינים במשפחה ו-וואלה, מאוד רציתי להיות כמוהם ולתרום למדינה. אני חלק מהמדינה הזו. כמו שכולם משרתים בצבא, אין שום סיבה שאני לא אעשה את אותו הדבר".
מה תגיד לנערים בכפר אם הם ישאלו אותך על הגיוס לצה"ל?
"לפי דעתי זה צריך להיות כמו כולם. כמו אצל הדרוזים ואצל היהודים שיש חובה להתגייס כי מן הסתם אנחנו חיים במדינת ישראל. אנחנו חלק מהמדינה. אין שום סיבה שהבדואים לא יתגייסו לצבא. זה עוד מלפני הקמת המדינה. היו בדואים שמשרתים בפלמ"ח – קראו לזה הפל"ב, הפלוגה הבדואית", הוא אומר בהחלטיות ומסכם: "צבא זה דבר מלמד. זה לא רק מלחמה, זה לא רק הרג, זה לא רק נשק, זה לא רק מדים. זה מלמד, עוסקים בחינוך, בהשכלה, בהכרת הארץ, ביחסי אנוש, בהכרות עם אנשים חדשים".
כעת, סגן-משנה איברהים חוזר לגדוד הסיור הבדואי המוצב ברצועת עזה, בו הוא ישרת כמפקד מחלקה.