לא רבים מכירים את הפרמדיקים והפרמדיקיות של צה"ל. אותם חיילים וחיילות עוברים הכשרה ארוכה שמלמדת אותם מתי בדיוק פותחים וריד, כיצד מבצעים החייאה ובכלל איך מתפעלים מצב חירום רפואי. אבל מה קורה כשרגע האמת מגיע ואותם צעירים פוגשים מקרוב את החלקים הקשים ביותר של המציאות? השבוע שוחחתי עם שלוש פרמדיקיות, "המלאכיות של חטיבה 188": סמל יובל דלריצ'ה, סמל מאור נטיב וסמל נוי גוהר. אחרי שטיפלו בפצועים מסוריה והצילו חיים במבצע "צוק איתן", הן הכניסו אותי לעולמן המרתק והמורכב לא פחות.
רוצה להיות רופאה ולהציל חיים
למרות הקושי שמציב המקצוע, שלוש הבנות האלה נלחמו כדי להגיע לתפקיד שלהן. מה שעוד משותף לשלושתן זה שהן רוצות להציל חיים גם בעתיד שאחרי הצבא, כפי שהן מספרות. "התגייסתי פני שנתיים ואחרי קורס (פרמדיק) קשה אבל מעניין שנמשך למעלה משנה, שובצתי בגדוד לוחם, גדוד 71 של חטיבה 188. זה חלום ילדות שלי להתעסק ברפואה וזה מה שאני רוצה ללמוד אחרי הצבא", מספרת סמל נוי גוהר.
נוי הגיעה לגדוד כשהיה באימון ומאוד מהר מצאה עצמה נוסעת יחד עם הלוחמים על הטנקים ונגמ"שים של התאג"ד. בכל שעות היממה ומזג האוויר נוי עם ציוד מלא מתרוצצת עם הרופא וחבריה לתאג"ד, כשהם מתרגלים טיפול בשריונרים שנשרפו בטנק שנפגע או בחייל שנפגע מירי צלפים. כבר במהלך האימון היא מוצאת את עצמה מטפלת בפצועי אמת, סורים שמגיעים ממלחמת האזרחים.
גם סמל יובל דלריצ'ה מספרת שהתחום הרפואי הוא חלום חייה, למענו היא ויתרה על תפקידים יוקרתיים לא פחות. "אני משרתת כשנתיים בגדוד 53 של 188 ולשם הגעתי מיד אחרי הקורס. החלום שלי זה ללמוד רפואה וכל התחום הזה מאוד מעניין אותי מגיל צעיר. רציתי את התפקיד הכי קרבי שיש לבנות, גדודים ושטח, וכשראיתי שיש אפשרות לשלב את התחומים האלה יחד, זה היה נראה לי התפקיד המושלם. היה לי רצון להיות בקורס חובלים אבל כשגיליתי את התפקיד הזה, פרמדיק, היה לי ברור שלשם אני הולכת".
כשאני שואל אותה אם אין את החשש מהמראות של דם וזעקות שבר של פצועים, יובל עונה: "החשש היה קיים. פחדתי לפתוח וריד והיום אני כבר מבצעת ניתוחים בשטח. אני חושבת שזה קיים בכל אחד, אבל לומדים להתמודד וברגע האמת לא חושבים על זה".
סמל מאור נטיב נמצאת כיום באימון בצפון והדחייה של הריאיון איתה, פעם אחר פעם, מלמדת משהו על התפקיד. "היא הוקפצה לטפל בפצוע", נאמר לי. לאחר מכן היה מדובר בחייל שנפגע במהלך האימון. במקרה אחר, היה מדובר בסורי פצוע שהגיע לגדר.
כשהצלחנו לדבר, בשעת לילה מאוחרת כשהיא דוהרת על האמר בשטחי הגולן, סיפרה שגם היא חולמת להמשיך עם תחום הרפואה. "תמיד רציתי לעסוק בתחום. מאז שהייתי ילדה קטנה אני רוצה להיות וטרינרית והחלטתי ללכת על זה עד הסוף וללכת לקורס פרמדיק צבאי. זה קורס מאוד מאתגר, בעיקר מנטלית. אתה לומד להתמודד עם סיטואציות שבחיים לא חשבת שתתמודד איתן. זה קורס מאוד מבקר שמפתח אותך אישית ומבגר אותך".
הפצוע הראשון: "הייתי בטוחה שהוא לא שרד"
ב-1 באוגוסט 2014, מבצע "צוק איתן", יצא גדוד 53 מרצועת עזה לכמה שעות של התרעננות. הם היו אחרי ימים ארוכים של לחימה קשה והטנקיסטים המותשים חשבו שיזכו להניח את הראש ולהירגע מהמראות הקשים. למרבה הצער, שעות אחרי שהגיעו לשטחי הכינוס, פצצות מרגמה נפלו עליהם ומספר גדול של חיילים נפגעו, חלק מהם נהרגו במקום. לא רחוק משם, קיבלו בתאג"ד פקודה לצאת בדחיפות לשטח הכינוס שבאזור הגדר.
בין הפצועים קשה באירוע היה גם סמל רן בר. "זה היה הפצוע הראשון הרציני שלי", מספרת סמל מאור נטיב, "בדיוק דברתי עם אחד מהחובשים שלי על המבצע ועל זה שאנחנו רק בשטחי כינוס, ופתאום מגיע מג"ד 53 וצועק לנו שיש פצועים ושנרוץ לגדר. תוך שתי דקות התארגנו על עצמנו וטסנו לכיוון הגדר". את המחזה היא תיארה בשתי מילים מדויקות "מלחמה, גיהינום".
"אנחנו נכנסים להמולה כשיש המון אנשים שצועקים על הרצפה. אני זוכרת תמונות אבל יש לי בלאק אאוט מהאירוע הזה. צועקים לי 'פרמדיקית בואי לפה' ו'בואי לשם'. אני מגיעה לפצוע הראשון ומבינה שהוא במצב קשה ולמעשה כבר לא בחיים. הפצוע השני היה בהכרה ודיבר איתי. מישהו עשה לו 'נקודת לחיצה' בצוואר אבל ראיתי שהוא לא נראה טוב. אני מתחילה לדבר איתו והוא אומר לי 'קשה לי, אני לא מצליח לנשום'", תיארה סמל נטיב.
היא מבצעת הערכת מצב מהירה והוא מספיק להגיד לה ששמו רן. "אני לא מכירה את החייל הזה ואחרי דקה של הערכת מצב, אני מבינה שהמצב שלו קשה ושצריך להנשים אותו. מסביב רצים אנשים ויש צעקות. אני מרדימה את הפצוע ומתחילה הנשמה. באמצע הוא מתעורר ואנחנו לא מצליחים להנשים אותו. אני מבינה שהוא נחנק מהקיא של עצמו. זה תסכול גדול כי אתה פשוט לא מצליח להנשים ומסביב כולם צועקים לך, הכל דם ונופלים פצמ"רים. אני לא מצליחה להכניס לו צינור לקנה הנשימה ובקשתי עזרה מרופא שגם לא הצליח. נכשלנו שלוש פעמים ואז אני מחליטה לעשות לו חתך בגרון ולהכניס לו צינור לקנה הנשימה".
בכל ההמולה ותחת אש של האויב, מאור שומרת על קור רוח ומבצעת ניתוח שדה. היא מצליחה להחדיר לפצוע את הצינור דרך החתך שביצעה ורואה שהמדדים שלו מתייצבים. למרות זאת, היא לא הייתה בטוחה אם הוא ישרוד את הטיסה לבית החולים. "זה היה הפצוע הכי קשה שראיתי בחיים שלי", סיפרה.
"היה לו רסיס מדמם בצוואר ככה שלא חשבתי שהוא ישרוד. אחרי שהעלנו אותו למסוק ולא זכרתי את השם שלו, לא ידעתי מה אני עושה כי רציתי לחפש אותו. בתקרית היו 23 פצועים ו-5 הרוגים, פחדתי שהפצוע שלי היה אחד מההרוגים. חיפשתי אותו דרך החטיבה וזכרתי רק שהיה לו קעקוע ועיניים ירוקות. בסוף מצאתי את השם שלו".
בסופו של דבר, מאור גילתה שהפצוע שלה בחיים ונסעה לבקר אותו בבית החולים. "פתאום אני רואה שם בן אדם חי לגמרי, הולך, מסתובב ולא מחובר לשום מכונה. מחייך ובמצב מאוד טוב. הייתי בשוק כי אדם שאתה רואה כל כך קרוב למוות ופתאום שהוא הולך רגיל זה היה מדהים". שם, בבית החולים היא למדה שגם בני משפחתו של רן חיפשו אותה והמפגש היה מרגש עד דמעות. "הוא אמר לי 'את חתכת אותי?', עניתי לו שכן והוא אמר 'תודה, הצלת לי את החיים'. אלה תחושות שאני לא יכולה להסביר. זה נקודת השיא שלי בקריירה המקצועית. פשוט מדהים".
"צוק איתן" הסתיים וכיום סמל מאור נטיב מוצאת עצמה בכוננות על גבול הגולן, מטפלת בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. "הם מקבלים טיפול בדיוק כמו זה של חיילים שלנו. רוב הפצועים הסורים מגיעים לגבול אחרי טיפול כזה או אחר. בגלל שבתי החולים שלהם לא מפותחים, הם מגיעים אלינו להמשך טיפול. אנחנו מקבלים אותם מהגדר ומובילים אותם לבתי החולים. לפחות 80 אחוז מהם מגיעים עם פציעות ראש, יש פציעות חזה וקטיעות חלקיות. לא חסרות שם פציעות קשות".
כשאני שואל אותה על העובדה שמדובר בפצועים סורים, ולא בחיילי צה"ל, היא מדגישה, "אני לא עושה את ההבדלים האלה. אין אצלי דבר כזה. כל פצוע יקבל את הטיפול הכי טוב שאני יכולה לתת לו ברמתי המקצועית". על אופי הפציעות אמרה "כשאני באה לפצוע אני לא מתעמקת בכמה זה אסתטי או כמה התמונה קשה. עם הזמן לומדים איך לתפקד".
הצילה את חייו של פלסטיני שנכנס לשטחי אש
גם סמל נוי גוהר השתתפה במבצע "צוק איתן" וגם היא הצילה את חייהם של פצועים סורים רבים. כשהתבקשה לבחור סיפור הצלה אחד מיני רבים, בחרה דווקא בזה של פצוע פלסטיני שנפצע אחרי שנכנס לשטח אש צה"לי. גם במקרה הזה לא היה לה שום ספק שהטיפול יהיה מלא, בדיוק כמו זה של חייל צה"ל פצוע.
"כשהיינו בקו איו"ש, מחלקת התאג"ד הייתה בכוננות 24\7 והקפיצו אותנו בין השאר למקרים אזרחיים. היה לנו מקרה של פלסטיני שנפגע מירי, אחרי שנכנס לשטח אש צה"לי. קיבלנו דיווח ראשוני על המצב, אבל בערבון מוגבל כי לא הייתה שם שום סמכות רפואית שניתן לסמוך עליה", סיפרה נוי.
מכיוון שלא היה רופא במקום, נוי הייתה הסמכות הרפואית הבכירה, "ככה שאני מפקדת על הכוח וצריכה לקבל את ההחלטות. את הפצוע אנחנו מקבלים מאיזה רכב אזרחי שהביא אותו וישר התחלנו לעבוד עליו. נתנו לו טיפול תרופתי וחבישה ולאחר מכן פינינו אותו לנקודה שבה אמבולנס של הסהר האדום לקח אותו לבית חולים בחברון".
סמל נוי מספרת שאחרי כל אירוע מהסוג הזה, יש לה תחושה אדירה של סיפוק. "אני מרגישה שאני באמת נותנת מעצמי ועוזרת. שאני מיישמת את כל מה שלמדתי בקורס. המראות לא פשוטים אבל לומדים להפריד בין המראה לרגשות. צריך להבין שמאחורי כל אירוע כזה יש סיפור שלם, סיפור אישי ומשפחה, והגדולה זה לדעת להפריד בין הדברים כי אנחנו פה להציל חיים. אם נכנס לרגשות, זה יפגע לדעתי ברמת הטיפול שלנו".
"ילדים זה התחום שהכי קשה לי איתו"
כמו חברותיה, גם סמל יובל דלריצ'ה השתתפה במבצע "צוק איתן" ובסוריה יש לא מעט אנשים שחייבים לה את חייהם. הסיפור הקשה שלה, קרה בגזרה האזרחית של התפקיד, באחת מתאונות הדרכים הכי קשות שקרו לאחרונה בערבה: "הוקפצנו לתאונה כשהיינו בקו ערבה. הבנו שמדובר בתאונת דרכים חזיתית מול הפונדק של כושי. תאונה מאוד קשה בין משאית לרכב פרטי. הגעתי וראיתי את האמא שנפצעה קשה מאוד ואני טיפלתי בה. הייתה שם גם את הבת שלה, תינוקת בת ארבעה חודשים שחטפה פגיעת הדף ובכתה שם בטירוף. בחיים לא טיפלתי בתינוקת כל כך קטנה והיו שם עוד שלוש בנות אחרות של האמא, שהיו פצועות קשה. האירוע היה מאוד מורכב, גם כי המקום היה מרוחק ולא היו שם הרבה כוחות".
"הופתעתי לגלות שיש לצבא את כל הציוד הנדרש לטיפול בילדים. היינו שם ממש כמו צוות אזרחי". היא מספרת, "החזקתי את התינוקת בידיים, פתחתי לה וריד ונתתי לה נוזלים כשאני מרגיעה אותה במקביל. אירוע לא נעים אבל גם באירוע מהסוג הזה אני לא חושבת על כלום. פשוט עובדת. כשאני לא עושה משהו אז אני מחפשת מה לעשות ולא נכנסת למחשבות כמו, וואו מסכנה המשפחה הלכו להם החיים. אבל זה מסוג האירועים שהנפילה מגיעה ישר אחרי".
אחרי שפונו לבתי החולים, יובל התקשרה לברר מה עלה בגורל המטופלים שלה, "אני תמיד מתעניינת מה קורה עם הנפגעים שטיפלתי בהם", היא מספרת. "גיליתי שהאמא בסדר וגם המצב של הילדים השתפר. זה עשה לי ממש טוב. במיוחד האמא שהייתה פצועה ממש קשה. בזירה היא צרחה מכאבים והילדות שלה ראו אותה ככה. עשה לי טוב שהמצב שלה השתפר".
אני לוקח את הסיפורים הלא פשוטים של נוי, של מאור וגם של יובל עצמה ושואל אותה האם למרות הכל הייתה ממליצה לבנים ובנות להתגייס ולהיות פרמדיקים. אין לה שום ספקות. "אני דווקא חושבת שהסיפורים האלה תרמו לי לבגרות, זה עשה לי מאוד טוב. לא מזמן התקשרה אלי מלש"בית ושאלה האם כדאי לה להתגייס לקורס פרמדיקים. מה שאמרתי לה זה שאני חיפשתי לעשות משהו משמעותי ושאין לי משהו משמעותי מזה להמליץ לה. איפה עוד יצא לך להציל חייל, אחר כך להציל ילד בן ארבע וגם להציל סורי שזרקו אותו על הגדר ואין לו טיפול רפואי. זה עושה לי טוב לראות שאני עוזרת ושיש לי את היכולת להעניק את התרומה לשינוי חיים של מישהו. מעבר לזה, זה שרות צבאי שמעניק לחיילים שלנו תחושה של ביטחון. חוץ מזה, אנחנו מראים לאזרחים ולכל העולם איזה צבא יש לנו".
>> כושר קרבי מסביב לעולם: כמה חזקים צריכים להיות חיילים בחו"ל?