הפכו למשפחה: יהונתן בן שבת, לוחם בגבעתי, נפצע באורח קשה מאוד ברפיח כשמטען הוצמד לנמ"ר שבו שהה. הראשונה שיצר איתה קשר אחרי הפציעה הייתה תמר אלבו, מי שעד ימים בודדים קודם לכן הייתה זרה לחלוטין עבורו. הקשר החזק בין השניים נוצר במהלך נסיעה אחת מקרית לחלוטין מהבסיס בדרום למרכז הארץ.
"לפני שנתיים וחצי התגייסתי לגדוד צבר בגבעתי", סיפר בן שבת, "גדלתי במקור בירושלים ואחרי זה בביתר עילית, במשפחה חרדית. חזרתי בשאלה בגיל 16. זה מורכב במשפחה. המשפחה מצד אמא חרדים, אבא לא. בגיל 18 התגייסתי לקרבי".
"כמה ימים לפני שנכנסנו לרפיח, הייתה לנו יציאת התרעננות הביתה. אני יצאתי טיפה מאוחר יותר. כשיצאתי מהבסיס ראיתי רכב, רציתי לבקש שאולי יקחו אותי בכיוון כי היה כבר מאוחר. לא יכולתי לקחת אוטובוסים מהאזור. שדה תימן מקום יחסית רחוק. שאלתי אותם אם הם מגיעים לבאר שבע. תמר אמרה שזה לא כל כך בכיוון והם המשיכו לנסוע. התקדמתי ולפתע הם לקחו רוורס ואמרו: 'יאללה, נקפיץ אותך'".
תמר, מה את עשית שם?
"הייתי בצו 8. כשהמשכנו לנסוע חבר שלי, אופיר, שישב לידי, אמר: 'רגע, זה רק עוד 25 דקות'. לקחתי רוורס, העלנו אותו והבנו שהוא רוצה להגיע לתחנה המרכזית בבאר שבע ומשם למרכז. אמרתי לו: אני אקח אותך למרכז, אני גרה בגבעתיים ואתה ברמת גן. חשבנו, איזה צירוף מקרים. ניקח אותך עד לבית. התחלנו לנסוע - והתאהבנו. חבר שלי ואני התאהבנו בילד".
מה היה כל כך מיוחד בנסיעה הזו?
יהונתן: "כל הדרך דיברנו, זה היה עוצמתי. דיברנו על המלחמה, על מה היא עושה, מה הוא עושה, הכל התחבר. זאת הייתה שיחה זורמת ממש, ווייב טוב. הרגיש לי שהם עוטפים אותי. כשירדתי מהרכב היא אמרה: 'תפנה אליי עם כל דבר'. רצינו לשמור על קשר".
תמר: "נגע בנו סיפור החיים שלו. גם אני גדלתי בירושלים, לצד חרדים, ונוצר לי איזשהו אנטי כי תמיד היינו מאוד שונים, החילוניים והחרדים בעיר. לשמוע את יהונתן, איפה הוא היה בילדות, לאן הגיע - כשהיה חרדי הוא ראה חייל צה"ל ובאותו הרגע אמר לעצמו: 'אני הולך להיות חייל קרבי', שזה לא ברור מאליו".
ימים ספורים אחרי הנסיעה המשותפת, כשהוא בפעילות מבצעית ברצועת עזה, בן שבת נפצע קשה מאוד ממטען צד. "עלינו להתקפה רחבה מאוד ובסיום ההתקפה, כמה שעות אחרי, כשהיינו בנמ"רים, מחבל יצא מפיר ממש קרוב אלינו, 15-20 מטרים, והצמיד לנו שני מטעני שוואז. התפוצץ עלינו מטען שהונח ממש מתחת לנמ"ר. בדיוק קמתי לסגור את דלת הנמ"ר שהייתה פתוחה, כשזה התפוצץ עליי".
מה אתה זוכר מהרגע הזה?
"עפתי, דפקתי את הראש בשקע ברזל. איבדתי את ההכרה ל-20 שניות ואז קמתי. הייתי בהכרה עד המסוק. היה המון שחור, המון פיח, כולם היו עם דם. היד שלי בהתחלה לא עבדה. נפגעתי מרסיסים. הייתי בטוח שנחטוף עוד נ"ט, כי הנמ"ר הושבת באותו רגע - אבל החלטנו לצאת החוצה, ומשם הפינוי היה מהיר. הייתה לי פגיעה בראש ודימום מוחי, שבמזל פסק מהר. יש כל מיני רסיסים בגוף ושברים".
בבית החולים, ההודעה הראשונה ששלחת הייתה לתמר.
תמר: "הוא כתב בהודעה: 'תמר, אני מצטער שאני מבקש את זה, אבל נפצעתי קשה ברפיח'. קראתי את זה והלב שלי נפל. הוא ביקש מאוד יפה שאביא לו את הדברים מהבסיס".
יהונתן: "הציוד שלי נשאר בבסיס. כל הפלוגה עוד בפנים, לא היה לי תקשורת עם אף אחד. פתאום עבר לי בראש - תמר נמצאת בשדה תימן, אבל איך אשלח לה הודעה? לפני שנייה צחקנו והכל, איך אומר לה שאני פצוע? לא נעים. מאז שהיא הביאה לי את הציוד היא לא מפסיקה לשלוח לי הודעות ולבקר אותי, נמצאת שם בשבילי. שלשום אפילו קנתה לי מתנה. יש לי עסק של תכשיטים והמחשב שהיה לי מחוץ לבסיס נהרס. הם קנו לי במתנה מחשב חדש ויקר. זה מטורף. עכשיו אחרי השיקום בת הזוג ואני התחלנו להריץ את העסק בחזרה. בזמן שהייתי במיטה, היא תפסה פיקוד על זה. מנסים להרים את זה מחדש".
תמר, איך את מסבירה את החיבור הזה?
"מה שקרה במלחמה הזאת זה שארבעה דורות הפכו להיות דור אחד גדול. פתאום אני משרתת בצו 8 לצד נערים בני 21, כשאני בת 29. יש לנו ניסיון חיים, יש לנו ערכים להשריש בהם, אנחנו צריכים לעזור להם ולתת להם כוח ואומץ. יכול להיות שבגלל שאני עם ניסיון, אני לוקחת את זה קצת פחות קשה. הרגשתי במין תפקיד וזה גם החזיר אותי אחורה. התגייסתי בצוק איתן ובזמנו היה לי בן זוג בתוך עזה. פתאום ראיתי אותו שוב וחשבתי: זה בדיוק אותו דבר. צריכים לטפל בהם, לעזור להם ולשקם אותם, שלא יהיו לבד".