אמיתי ארגמן, בן 23 מאור יהודה, לוחם מגלן במילואים, חווה כנראה את המעבר המהיר בעולם מגן עדן לגיהינום: "אחרי כמה חודשים בדרום אמריקה חזרתי ב-6 באוקטובר בלילה, וישר נסענו החברים למסיבה בתל אביב לחגוג את החזרה שלי עד 5:00 בבוקר. שעה אחרי זה אני מתעורר לאזעקות".
על אף ההלם הראשוני, והעובדה שאין לו עדיין אפילו כרטיס סים ישראלי בטלפון, כי הרגע חזר מהטיול הגדול, אמיתי מבין שצריכים אותו ומגיע לבסיס. אחרי תקופה קצרה של אימונים, היחידה שלו נכנסת לרצועת עזה. "היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו. אנחנו יחידה שמורכבת מלוחמי סיירת צנחנים, מגלן ודובדבן במילואים".
הלחימה ברצועת עזה, במיוחד בתחילת המלחמה, הייתה מאוד אינטנסיבית. אמיתי מספר על התקופה: "אנחנו בתוך עזה וכל הזמן יש אירועים, זרקו עלינו רימון מרחפן וכמה מהפלוגה נפגעו. היה פעם שטיל של מסוק קרב כמעט פגע בנו, ואז היה את האירוע שלי".
הוא לוקח נשימה עמוקה: "עבדנו במרחב של בית חולים ובית ספר, אלו מרחבים שמראש מועדים לטרור. המודיעין הזהיר אותנו שחמאס מתכננים עלינו מתקפה. היה יום שישי בצהריים, היינו צריכים לסרוק אחר פיר. נכנסנו למבנה, גילינו מצלמה וחוט, הלכנו אחרי החוט, הגענו לפיר, ואז כמה שניות אחרי זה הפעילו עלינו מטען. היינו בתוך הבית עשרה, על המקום נהרגו ארבעה והשישה האחרים, כולל אני, נפגענו קשה מאוד. החברים שלי, באורח נס, הצליחו להציל אותי".
בפינוי מוסק דחוף לאיכילוב, כשהוא מורדם ומונשם, אמיתי נאבק על חייו. כשהוא מתעורר אחרי 12 יום, הרופא נכנס ומספר לו את הבשורה: "אתה מתעורר ואתה לא יודע בכלל מה קרה, אתה לא זוכר את כל החודש האחרון, ואז אתה מתחיל להבין שנפצעת קשה. אני זוכר שהרופא נכנס ואומר לי שיש לי חבלות קשות בכל הגוף – שאיבדתי את שתי הרגליים שלי, שהעיניים שלי נפגעו קשה, שיש לי חוסר בשריר בכף היד ושברים בצוואר".
המציאות החדשה של אמיתי הייתה בלתי נתפסת מבחינתו: "מלוחם במגלן שהסתער בעזה, ממטייל בדרום אמריקה, אתה פתאום שוכב חסר אונים בטיפול נמרץ, בלי רגליים. לקח לי חמישה ימים להירדם, אתה יושב כל היום במיטה עם אור, אין יום, אין לילה. אני זוכר שבדרך לאחד הניתוחים ביקשתי שיעצרו עם המיטה שלי ליד החלון. ראיתי את הים, את המדינה, חשבתי על זה שהגעתי מדרום אמריקה, ישר לעזה, ישר לבית החולים. לא ראיתי את ישראל כמעט שנה, זה עשה לי טוב".
כחודש וחצי לאחר הפציעה, עבר אמיתי למחלקה אורטופדית: "שם אתה כבר לאט-לאט חוזר לשבת, אבל עדיין לא יכולתי לעבור לכיסא גלגלים. כשאתה לא יכול לעבור לכיסא גלגלים, אתה לא יכול לנוע, אתה כל היום שוכב. כל הזמן מבקרים אותך, יש המון תרופות, אתה צריך שמישהו יקלח אותך".
כך זה נמשך כשלושה חודשים. "ואז עברתי לשיקום בתל השומר", אמיתי ממשיך ומשחזר, "שם אתה חוזר יותר לשגרת חיים, אתה על כיסא ואתה מתחיל ללמוד איך לחיות. לאט-לאט משאירים אותך לבד".
בסיטואציה הזו, כשהחל להיות יותר עצמאי הגיעה גם ההפנמה. "בשיקום התחלתי להבין מה קרה לי. אתה מבין שהחיים שלך משתנים, שהחיים תפסו כיוון שלא בחרתי בו. שם גם לראשונה שמתי פרוטזות, לא באורך מלא, אבל פרוטזות שאוכל שוב לעמוד. בהתחלה היה לי קשה מאוד. לאט-לאט אתה עולה במשקל ונכנס לכושר, ואתה מייצר שגרה קצת יותר סבירה מלשכב בחדר כל היום".
במאבק הארוך והקשה של אמיתי בשיקום, הוא נזכר גם ברגעים שהצחיקו אותו ונתנו לו השראה: "היה גם רגע מצחיק בשיקום. חבר'ה שהגיעו מארה"ב, יהודים חמודים כאלה, הביאו לי גרביים. אני מסתכל עליהם ולא יודע איך להגיד להם, ואז הם קלטו והיו נבוכים בטירוף. אני קצת הייתי בשוק וכל המשפחה שלי התחילה להתפקע מצחוק".
רגע נוסף של אופטימיות הגיע מחוץ לבית החולים. "אני זוכר שבפעם הראשונה שיצאתי הביתה, ביקשתי מבעלה של אחותי שישים אותי על מוט מתח. רציתי לראות אם אני מצליח, והצלחתי. עשיתי אחד וזה מאוד שימח אותי. פעם הייתי עושה באזור ה-40".
הפציעה של אמיתי, כריתה של שתי הרגליים כל כך קרוב למותן, היא נדירה. גם לצוותים הרפואיים המיומנים ביותר בארץ אין מספיק ניסיון כדי לתת את המענה השלם, ולכן אמיתי יטוס לארה"ב, שם יש כמה רופאים שמתמחים בפציעה הנדירה הזו.
כאשר ישוב מהרופאים בארה"ב, יש לו כבר תוכניות: "מבחינתי כרגע התחלתי את האזרחות שלי. התחלתי לשחק טניס על כיסאות גלגלים ואני מאוד אוהב את זה. מקווה לקחת את זה למקום התחרותי, ובתחום הקריירה אני רוצה להתקדם בעולם הפיננסי ובעולם ההשקעות".
מאיפה הכוחות של אמיתי? את השיחה הוא מסיים במסר אופטימי שאולי נותן את התשובה לכך: "אני זוכר ששאלו אותי איך אתה כזה חזק, איך אתה חיובי. אמרתי להם שזה לא ששתיתי שיקוי ונהייתי חזק. כל יום אתה צריך לבחור בזה, וזה בסדר שאתה לא תמיד חזק ויש לפעמים נפילות, אבל בסך הכל צריך לבחור כל יום לחשוב חיובי, לא לתת מקום לתחושות הרעות".
לדבריו הוא בוחר לחשוב על העתיד: "על מה אתה יכול להיות, מה אתה שואף להיות, לחשוב על המשפחה שאתה יכול להקים. אחרי שנלחמנו למען המדינה, עכשיו זה הזמן שלנו להילחם על עצמנו, וכל בוקר שאתה קם אתה בוחר להמשיך להיות חזק ולרוץ קדימה".
