אחת הקלישאות הכי חזקות על השירות הצבאי כאן בארץ, היא שהוא מעניק לאנשים צעירים הזדמנויות ניהוליות ומקצועיות – הזדמנויות שמעבר לים מקבלים רק בגילאים מתקדמים. הביטוי הכי מרכזי לכך הוא מודל הפיקוד הצה"לי שנותן לאנשים צעירים בגילאי ה-20. בעבור דן יגודין (33), קצין התקציבים של בה"ד 1 שעלה לבדו ארצה והתגייס לצה"ל כחייל בודד, לא מדובר בקלישאה, אלא בדבר הכי טוב שקורה פה.
בתחרות של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) והקרן לידידות בשיתוף האגודה למען החייל ועיתון במחנה, נדרשו חיילים לכתוב סיפורים על מעשים טובים של בין אדם לחברו ועל מחוות הדדיות שהם היו עדים אליהם. יגודין, שזכה בתחרות, סיפר על חוויה שלו מהתחנה המרכזית, זו שהזכירה לו מה ההבדל בין המקום שבו הוא חי היום, לבין מיאמי, ממנה הוא עלה לבדו לפני כמה שנים. את הסיפור הוא כתב כמכתב לסמל בגולני, שהשאיר עליו רושם מאוד טוב ביום שישי אחד בתחנה המרכזית. זה הסיפור שלו, שזכה למאות שיתופים לאחר שפורסם בפייסבוק:
העולם צריך לדעת על מה שראיתי אותך עושה היום.
אני הקצין שישבת לידו בתחנת הרכבת אחרי שהשארת את שלושת חיילך בכניסה לתחנה. נתת להם פקודות לפני שפרשת לצד להתקשר למישהו. אחרי שווידאת שלא היו חיילים אחרים בשטח (חוץ ממני, אבל הייתי על אזרחי) התקשרת למספר וביקשת לדבר עם הקצין שאחראי על חיילים עם בעיות כספיות.
הפעם היחידה ששמעתי מישהו מדבר בדרך שבה ניהלת את שיחתך הייתה בבית חולים, לפני שנים, כשהתלוויתי לאבי למשמרת שלו כרופא בחדר מיון. חדר המיון היה מלא באנשים, כשפתאום נכנס אב עם בנו הפעוט. לפעוט היה חתך במצח, אבל האחות אמרה שזה לא רציני ושהאב יצטרך לחכות. האב התעקש והתעקש בטון דחוף, ישיר ותקיף עד שקיבל את מבוקשו. באותו הטון אתה אמרת את מילותיך - טון שאינו מקבל תשובה שלילית, שתמיד מוצא את מבוקשו כי הוא משורש באהבה ולא מוכן להתפשר עליה".
"זה היה משהו אחר", הוא משתף בשיחה שאנחנו מקיימים איתו. "אני ישבתי שם על ספסל וראיתי מפקד מגולני, אני חושב שהוא היה בדרגת סמל עם כמה חיילים שלו. הוא פרש לצד והתחיל לדבר עם גורם התקציבים מהיחידה. מה שמאוד נגע לי ללב זה שישבתי שם עם כמה אנשים אחרים. ראיתי שהוא עושה שם דברים מדהימים. עבדתי באוניברסיטאות בארה"ב. בחור בן 21 יש לו ערבות טוטאלית לאנשים שלו, זה לא משהו שרואים שם. זו אחת הסיבות שבגללן עזבתי את חיי הזוהר במיאמי. המפקד עזר לחייל שלו מבלי שהחייל בכלל ידע".
הסיטואציה שדן מתאר בסיפור היא סיטואציה לא קלה – יום שישי לפני כניסת השבת, הזמן דוחק. מפקד בדרגת סמל נוזף בקצין, מטיח בו את גורלו של החייל הבודד שנקלע למצוקות כלכליות, שתומך במשפחתו שחיה ברוסיה ושמצוי בבעיות זוגיות כשהוא מכנה אותו "בירוקרט סתום שלא עשה את עבודתו".
בסיפור הוא ממשיך לתאר את המקרה –
לישראלים, כך אומר דן, יש הרבה ביקורת כלפי עצמם על התנהגות גסה ולא מנומסת, אבל לראייתו – זה כל הקסם. "בארצות הברית כולם מאוד נחמדים והכל נעשה מאוד בנחמדות, מה שלא תמיד קורה כאן בארץ", אומר יגודין. "דווקא הדברים שנעשים כאן באופן לא נחמד הם הדברים המשמעותיים של החיים".
כאנקדוטה, דן מספר על אחד הימים שלפני ערב פסח. אני כל שנה סופר את מספר האנשים שמציעים לי לבוא אליהם לליל הסדר. אני מקבל הצעות מכולם. מחברים, מפקדים, מפקדים של מפקדים, סתם אנשים ברכבת, אפילו הבוחן שעשיתי אצלו רישיון נהיגה, הציע לי להגיע אליו לארוחה המשפחתית בליל הסדר. בשנה האחרונה ספרתי למעלה מ-50 אנשים שקיבלתי מהם הזמנות. אמריקאי בחיים לא יזמין אליו הביתה אדם שהוא לא מכיר".
את הסיפור שהעניק לו את הזכייה, כך מספר דן, הוא מקדיש לכל המפקדים שהיו לו בצבא עד היום. "פתאום קלטתי כמה המפקדים שלי עד היום עזרו לי ותמכו בי ואני בכלל לא ידעתי מהדברים האלו. אני למעשה אף פעם לא הספקתי להגיד להם תודה על זה. אני חושב שבעצם הסיפור הזה אני אומר תודה". את 500 השקלים שהוא קיבל על הזכייה, הוא העניק לחייל בודד שאין ידו משגת.
מבחינת יגודין שעזב את הארץ עם משפחתו כשהוא היה בן 10, ואחרי 20 שנה עזב קריירה של כלכלן מצליח בארצות הברית, בית על החוף במיאמי, רכב, משפחה וחברים, החזרה ארצה בגיל מבוגר היא לא רק ההרפתקה של החיים, אלא יציאה לדרך שאין ממנה חזרה והוא גם לא רוצה לחזור חזרה.
"הערבות ההדדית הזו פועמת פה בלב של כל ישראלי. זה משהו שאני אוהב מאוד, מהסיבה הזו אני רוצה להקים פה את המשפחה שלי", אומר יגודין שמוסיף, "כרגע אין לי בת זוג, אבל אני מחפש!" (וכמובן שהוא שולח רמז לבנות ישראל).
****
התחרות נערכה במסגרת דמי הידידות שחולקו לכ-8,000 חיילים בצה"ל על סך למעלה מ-5 מיליון שקלים. דמי הידידות חולקו לחיילים נזקקים בכדי שאלו יוכלו לחגוג את חג החנוכה כראוי מבלי להיכנס לחובות כלכליים.