חיזבאללה פרסם ביום שלישי סרטון תעמולה פסיכולוגית ובו תיעוד של בסיסי צה"ל, כולל הסבר מפורט על איזה גדוד או חטיבה נמצאים באותו בסיס. מדובר בתיעוד שבוצע ככל הנראה ממספר כטב"מים של ארגון הטרור, שחדרו לישראל והצליחו לחזור ללבנון.
בהתחשב בעובדה שברוב התיעוד נראים בסיסים שלא זזו ממקומם במשך עשרות שנים, אין לתיעוד הזה ערך רב מעבר ללוחמה הפסיכולוגית. אבל יחד עם הכטב"מים התוקפים, הכניסה הזו של מטוסים ללא טייס לסיור ואיסוף מודיעין, מראה את הקושי של חיל האוויר להתמודד עם איום הכטב"מים, זאת למרות שידעו על האיום הזה כבר לא מעט שנים, ובעיקר מאז פרצה המלחמה באוקראינה. הסיבות לכישלון הזה מורכבות ומגוונות, כפי שנציג אותן כאן.
אחרי תשעה חודשים של מלחמה, נזק כבד, עשרות אלפי מפונים והרבה יותר אזרחים שנכנסו לקו האש של הרקטות והכטב"מים, אזרחי ישראל מרגישים חסרי אונים ודורשים תוצאות. המראה של כטב"מים שמתפוצצים על בסיסים וישובים מבהיר להם את חוסר ההצלחה בתחום, כשזה צורם עוד יותר, על רקע ההצלחה שהייתה בסיכול המתקפה האיראנית על ישראל בחודש אפריל.
הסיבות לכך שמערך ההגנה האווירית לא מצליח להתמודד עם האיום רבות ומגוונות. לא כולן קשורות לחיל האוויר, ששם לא מתכחשים למבחן התוצאה. אבל צריך לומר שהחיל פשוט לא נבנה למערכה מהסוג שהוא מנהל בתשעת החודשים האחרונים, על כל המשמעות של זה מבחינת תקציב, רכש ואימונים. הכוונה היא שחיל האוויר נבנה כחיל התקפי ולזה בעצם הם התאמנו.
אבל כל עוד ממשלת ישראל לא מחליטה אחרת, החיל שנבנה והתאמן להתקפה, מוצא את עצמו כבר תשעה חודשים בהגנה, עומד על קו השער. חיל האוויר הישראלי פשוט לא נבנה לתשעה חודשים של הגנה, זמן ארוך שגם מאפשר לאויב ללמוד את ההגנה הישראלית. זאת בזמן שחיל האוויר תוקף במרבית המקרים רק בקו המגע ונאסר עליהם לצאת למתקפות אגרסיביות בלבנון.
ההתנהלות הזו גם הביאה לכך שאחרי חודשים ספורים, חיזבאללה למד את ההגנה הישראלית ומנסה למצוא כמה מנקודות התורפה. זאת אבולוציה של כל מלחמה, בטח כשבצד השני אין אנשים טיפשים. צריך גם לומר שהכטב"מ שנשלח לצלם בישראל, ה"קיאן" זה סוג של טיסן קטן, קשה מאוד לגילוי ויירוט. פחות מחצי מטר. זאת בניגוד לכטב"מי הנפץ, שהם יותר גדולים ואחוז היירוט שלהם גבוהה יותר.
עוד נקודה שחשוב לציין, היא שרוב הכטב"מים שחיזבאללה משגר מתרסקים בקו המגע, כקילומטר-שניים מהגבול. זמן הגילוי והתגובה קצר מאוד, ומקשה על חיל האוויר את היירוט. כטב"מים שנשלחו לטווחים רחוקים יותר, יורטו באחוזים גבוהים יחסית. פה חשוב להדגיש שוב, על פי מה שנקבע לחיל האוויר, כלומר להיות חיל התקפי, ועל פי תרחיש הייחוס, התקציב הושקע ברכש ואימונים שיענו על אותה מדיניות, כשאף אחד לא צפה קרב הגנה של תשעה חודשים.
כמו שכל טירון יודע, קו ההגנה לעולם ייפרץ, בטח כאשר מדובר במלחמת הגנה שנמשכת כל כך הרבה זמן. גם לא מדובר בכישלון חיל אוויר ישראלי בלבד. בכל העולם לא מצליחים להעמיד הגנה איכותית ומספקת שתדע להתמודד עם איום הכטב"מים.
ישראל, למרות מה שנראה לאזרחים, הצליחה לרשום לא מעט הישגים, גם בתחום הטכנולוגי. כיפת ברזל למשל, לא נועדה להתמודד עם כטב"מים. אבל מאמץ של התעשיות הביטחוניות הביא לכך שכיפת ברזל הצליחה ליירט עשרות כלים מהסוג הזה, ששוגרו על ידי חיזבאללה.
אין ספק שתיעוד של בסיסים רגישים על ידי כלי טיס של חיזבאללה שמצליחים לחדור לישראל, מביא לתחושה של השפלה. אבל צריך לשים את זה בפרופורציות. בצד השני יש אנשים שיודעים את העבודה ומקבלים סיוע אדיר מהאיראנים. לקח להם מספר חודשים ללמוד את המערך הישראלי ולהתאים את עצמם. בהמשך ישראל תמצא את הפתרון גם לאיום הזה, אבל ככל שמלחמת ההגנה בלבד תימשך, הצד השני יילמד שוב וחוזר חלילה.
בסוף מדובר בעניין של מדינות ממשלתית. חיזבאללה עובד על משוואות וככה הוא מנסה לייצר סוג של הרתעה מול ישראל, מה שכרגע מצליח. מתנהלת מלחמת התשה שבה תושבי הצפון הפכו לחלק ממנה. בתוך המשוואות האלה, צה"ל מנסה לפעול כשהם עושים את זה, לטענת לא מעט גורמים, "עם יד קשורה מאחורי הגב". בצבא אומרים שאין ספק שאיום הכטב"מים, או לצורך העניין איום הנ"ט, שנחשב הרבה יותר חמור וגרם לנזק גדול יותר, ירד משמעותית אם יחליטו להסיר חסמים ולצאת להתקפה.
האירוע בצפון יסתיים באחת משתי דרכים, או בהסכם או במלחמה והסכם, כשצריך לומר שכלל לא בטוח שצה"ל מוכן למלחמה בלבנון אחרי תשעה חודשים של מלחמה בעזה. בינתיים, אזרחים משלמים את המחיר של מדיניות האי-החלטה. ממשלת ישראל חייבת להחליט מה היא רוצה לעשות ואיזה מטרות להשיג, ואם זה דורש מלחמה אז שיחליטו, ויעשו את זה כמו שצריך.
