במתקפה משולבת על טנק בשכונת שג'אעיה שכללה הפעלת מטען שהוצמד לטנק וירי RPG לכיוונו, נפצע קשה סמ"ר שקד שיליאן, טען-קשר בשריון. הוא פונה לבית החולים עם פציעות קשות ברגליים ובחודשיים שחלפו מאז עובר שיקום בבית לוינשטיין.

"אחרי הפסקת האש נכנסנו לשג'אעיה. אני בגדוד 53 וחברנו לגדוד 51 בגולני, היינו צריכים לטהר שטח", תיאר שיליאן הבוקר, "פתחנו לאחת הפלוגות את השטח, חיפינו עליהם ונכנסנו לסמטה צרה ממש. ברגע אחד הצמידו לנו מטען וירו עלינו RPG. נפצענו אני, המפקד והתותחן, כל אחד ברמתו. התחלנו תהליך חילוץ שהיה מאוד מוצלח, ככה אמרו לנו אחרי זה הפרמדיקים שטיפלו בנו. תוך 40-50 דקות היינו כבר בבילינסון אחרי שהטיסו אותנו. זה היה מהיר וענייני".

מה עובר בראש באותם רגעים?
"יש את המחשבה שעוברת לך בראש עוד לפני שנכנסים למלחמה. אתה תמיד שואל את עצמך מה יקרה ברגע האמת, האם אני אדם שקופא או שמתפעל. המחשבה השנייה, זה שכשאתה נכנס לעזה ורואה טנקים לידך מתפוצצים וחוטפים RPG, כששלושה חברים נהרגים ולא רוצים לספר לך כדי לא להוריד את המורל, כשהמג"ד נופל - אתה שואל את עצמך, האם זה יגיע אליי ואיך זה ייראה? ברגע שהיה את הבום והרגשתי את הפציעה ברגליים חשבתי הנה, נכנסנו לסיפור - ואני הולך לצאת מזה בחיים. התחלנו לתפעל, כל אחד הוציא את חוסם העורקים. הנהג שם את חוסם העורקים עליי. היה תפקוד מאוד טוב. ברגע שאתה יודע שתפקדת טוב, הטראומה פחות כואבת או קשה, כי אתה יודע שבזמן אמת עשית את מה שאתה צריך לעשות".

מה אתה זוכר מרגע הפינוי?
"כדי להישאר ערים בטנק היינו מדברים אחד עם השני וכשזה לא עזר, משחקים ארץ עיר. כשנפצעתי צעקתי: תשאירו אותי ער. התותחן נלחץ, חשב שאני הולך להירדם ולמות, וצעק לי: 'שקד, ארץ בח''. הייתי המום ועניתי לו: חוף השנהב. הוא אמר לי: 'עיר בח'". אני גר בחדרה, וזה יצא בח'. רצינו להישאר ערים".

היה מוזר לנחות חזרה לתוך המציאות המעט מסוכסכת שלנו?
"כשאתה חוזר מהלחימה קורים לך הרבה דברים. פתאום, מחייל שמתעסק בגבורה ובעוז, כשאתה עם כוח והכי עצמאי, אתה הופך להיות תלוי. אתה לא מצליח לעשות כלום, וזה קשה. אבא שלי חולה חדשות וראיתי איתו חדשות. הייתי בשוק ממה שמדברים עליו. שאלתי את אבא: איך לא מדברים על זה שאנחנו מנצחים? אנחנו מפרקים אותם. לא להתבלבל. עזה זה מגרש כדורגל אחד גדול עם כמה אבנים שקצת מפריעות וחול. אי אפשר לדבר כל הזמן רק על ההרוגים, הפצועים, הקושי והסכסוכים. למה לא אומרים שאנחנו מנצחים, שאנחנו מאוחדים בטירוף? בכל התקופה שהייתי בעזה התרגשתי. זה היה מרגש להיות חלק מהדבר הזה. פתאום כשאתה יוצא, אתה רואה בתקשורת עוד פעם את מה אמר זה או מה אמר זה. התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש מבפנים, איך מרימים את העוז ולא רודפים אחרי רייטינג או עניינים שידליקו את הדברים הכי טבעים ותאוותניים שבאדם".

מה שלום המשפחה? איך הם מתמודדים עם זה?
"כשנפצעתי היה קשה להשיג את המשפחה. שבועיים לפני שנפצעתי אח שלי הציק לי ואמר: 'שקד, תזכור את המספר שלי'. אמרתי לו שאני בלחימה, שאין לי הרבה זמן, בקושי יש קליטה, אבל הוא ישב עלי: 'לא, שקד, תזכור את המספר'. לא הבנתי מה הוא נפל עליי. זרמתי איתו. כשנפצעתי הבאתי מספרים של אנשים שלא ענו. פתאום קפץ לי המספר שלו, והוא היחיד שענה. אח שלי נמצא עכשיו בעזה. אבא שלי אלוף ומצליח לשאת את זה בגבורה אדירה. להורים תמיד יותר קשה מאשר לאלה שנכנסים להילחם".