סרן הראל איתח ז"ל, בן 22 מנתניה, מפקד צוות בסיירת גבעתי, נפצע באורח אנוש בקרב בח'אן יונס. הוא פונה לבית החולים סורוקה ובמשך שמונה ימים נלחם על חייו, עד שנפטר מפצעיו. אל הלוויתו הגיעו פקודיו, חלקם פצועים באורח קשה מאותה תקרית. אחד מחייליו ספד לו: "אני אוהב אותך ומסכים למות בשבילך עוד עשר פעמים. אני גאה להיות החייל שלך. אמרתי לך את זה, ידעת את זה, וחשוב לי שעדיין תדע את זה".

עומר איתח, אחיו הגדול של הראל, תיאר הבוקר את הימים הקשים בבית החולים. "ביום שישי הראל פונה מח'אן יונס בעזרת 669 לבית החולים סורוקה. בבית החולים הוא נלחם על חייו. הרופאים והאחיות, שקראנו להם 'המלאכים בסגול', נלחמו על החיים שלו 24-7. מי שפיקדו על הניסיון להציל את חייו היו ד"ר גלנטה, פרופ' יובל ופרופ' שקד. הם עשו הכל, ואנחנו כל כך מודים להם. היינו לצד המיטה של הראל במשך שמונה ימים. זו הייתה רכבת הרים מטורפת, רגשית ופיזית. הכל כאב, אבל ניסינו להיות חזקים בשבילו".

"הראל נפצע בבטן וברגליים, פציעות מאוד קשות. הוא היה במצב אנוש, במצב קריטי, כמעט כל השבוע. אח שלי אריה, ספורטאי, הוא נלחם. הוא היה כל כך חזק. רק הוא היה יכול להחזיק במשך שבוע ולהתמודד עם פרוצדורות כאלו. בסוף לא הצליחו להציל אותו, אבל הוא נתן לנו שבוע שלם, שמונה ימים, להיפרד ממנו. אולי זו הייתה המטרה שלו. באחת השיחות האחרונות שלנו הוא הבטיח שיחזור בסוף החודש. הוא באמת חזר בסוף החודש הביתה, בדרך שלו, בצורה שפחות רצינו. כנראה שזה היה יותר חזק ממה שיכולנו לעשות".

איך הוא נפצע?
"הראל והצוות שלו סרקו בתים בח'אן יונס ובבית הרביעי הופעל מטען, כשהם כבר היו בתוך הבית. שניים מחברי הצוות של אח שלי, פקודים שלו, חברים שלו, נהרגו. אח שלי היה הפצוע הכי קשה מבין חברי הצוות".

בשבעה פגשתם תושבים מנחל עוז שסיפרו כי הראל הציל אותם.
"אח שלי בקבע, קצין בסיירת גבעתי. כשהוא שמע ב-7 באוקטובר בשש בבוקר שמתרחש משהו בדרום, הוא לקח את הרכב ונסע ישירות לנחל עוז עם הצוות שלו. בנחל עוז, הוא, הצוות שלו וסיירת גבעתי הצילו 424 אנשים. הייתה שם לחימה מאוד קשה, אבל הם הצליחו להציל כל כך הרבה נפשות. בלוויה בן אדם מנחל עוז סיפר כי אח שלי צלצל להם בדלת. בגלל שגם המחבלים צלצלו בדלת כדי שייפתחו להם, הם חששו וביקשו מאח שלי זיהוי. הוא אמר להם: 'הראל איתח' ואת המספר האישי. אחרי שאמר את המספר האישי, נתן להם חיוך גדול בעיניים גדולות ושמחות. הם אמרו: 'זה אחד משלנו' ופתחו לו. ככה הוא הציל הרבה נפשות. נתנו לו כבוד אחרון בהלוויה וגם בשבעה. הם סיפרו שסיירת גבעתי הצילה 150 ילדים, שהם עוד יחזרו לקיבוץ ושנהיה חלק מהחגיגות שלהם".

מה אתה יודע לספר על הקשר בינו לבין חייל הפצוע שהגיע להלוויה?
"עשינו את ההלוויה יום אחרי שהראל נפטר, כדי שכל החיילים יצליחו להגיע. כולם העריצו אותו, הוא היה אהוב על כולם. הוא לא היה קצין שגרתי. הוא היה קשוח, אבל רך. היה נותן את הפקודות, אבל יודע איך להתייחס לכל צורך וצורך של כל בן אדם ובן אדם. החייל שדיבר בהלוויה העריץ את הראל. כשביקרתי את הפצועים בבית החולים, הדבר הראשון שהם שאלו זה: 'איפה איתח?'. זה מרשים, כי כולם היו במצב קשה".

עד כמה אתה והראל הייתם קרובים?
"היינו קרובים. אהבנו לריב, אהבנו לאהוב. הראל מאוד אהב את הצבא, זה היה חלק ממי שהוא. בגלל שהוא לוחם וקצין, הוא לא היה יוצא הרבה הביתה. היינו נפגשים בארוחות שישי, יושבים ביחד, משתדלים להיות בקשר. השיחה האחרונה שלנו הייתה לפני כמה שבועות. הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה כשיחזור שנדבר על הכל והוא יספר לי הכל. הוא ביקש שאשמור על ההורים. ביקשתי שישמור על עצמו ועל החיילים שלו ושיחזור אלינו, כי אנחנו כבר מתגעגעים. מאוד קשה להכיל דבר כזה. אח שלי היה גדול מהחיים. הוא טרף את החיים, לא ויתר על שום דבר שרצה לעשות. אם רצה ללמוד לרכוב על אופנוע ולקנות אופנוע, הוא עשה את זה. אם רצה לגלוש על גלים, טס לפורטוגל. הוא עשה כל מה שרצה".