בקרב הקשה בשוג'אעייה שבו נפלו תשעה לוחמים, נהרג סא"ל תומר גרינברג זכרונו לברכה, מג"ד 13 בגולני. גרינברג, בן 35 מקיבוץ אלמוג, הותיר אחריו את רעייתו אשירה ובתו הקטנה ארבל בת השלוש.
"זה אסון בלתי נתפס ממש, אי אפשר לעכל שזה אמיתי בכלל", אמרה גיסתו, גילה ברונפלד, "תומר הוקפץ בשבת ה-7 באוקטובר ומאז לא היה בבית. כמשפחתו המורחבת, ראינו אותו רק דרך הטלוויזיה, בחדשות, באינסטגרם. השוויצו בו כמקור גאווה, כמפקד דגול. קיבלנו הודעות פרטיות מחיילים בשטח שחווים אותו כאיש של אנשים, איש שהוא אגדה, שנותן להם כוח למרות כל האתגרים שעבר. ידענו שהוא מסכן את חייו שם יום-יום, ידענו שהוא עושה את זה כי הוא אוהב את הארץ ומאמין ביכולות שלו להציל את המצב ולסחוף אחריו. זה כואב ממש. מהזכרונות שלי מהצבא, מפקד זה מישהו קשוח וקר - אבל תומר לא היה כזה, לא בצבא ולא כאיש משפחה. הוא היה איש חם ואהוב, אחלה גבר שבעולם. כל כך אהבנו אותו".
אשירה וארבל הספיקו לפגוש אותו לפני הכניסה לעזה?
"הייתה התרעננות, הוא יצא, אבל לא נסעה הביתה. אשירה אספה אותו משם ולקחה אותו להורים שלו. זה היה מפגש מאוד קצר. כאחותה, זה ממש כואב לי שהמפגש האחרון והיחיד שהיה להם בחודשיים האחרונים, לא היה מפגש רק שלהם, אינטימי, אלא עם עוד אנשים ברקע. כשהתחילה המלחמה התארחתי אצלה ושמעתי אותה מדברת כל כך לאט, מתענגת על כל פיסת זיכרון מהימים האחרונים שלהם ביחד, לפני המלחמה. זה כאב לי כל כך לשמוע את זה, להבין שכבר אז חלחלה בה ההבנה שהוא שם, מסכן את עצמו, ויכול להיות שלא יחזור".
הם היו אמורים להיכנס לבית חדש בקרוב.
"דמיינו איך נשב כולנו בבית החדש, יום אחרי המלחמה, ביחד איתו, ציפורים יירחפו מעל הראש ולרגע אחד נשכח את הדבר הנוראי הזה שקרה, את התקופה הזאת. זה בלתי נתפס שהכניסה לבית החדש תהיה בלעדיו. אנחנו משתדלים לבוא לאשירה וארבל הרבה בימי הלחימה, למלא את החסר הזה, את החוסר בנוכחות של אבא. אבא לילדה בת שלוש וחצי שמחכה לו כבר, שלפעמים חולה מרוב אהבה אליו. היא רגילה שבסופי השבוע הוא מגיע, והוא לא מגיע. יום אחד ארבל אמרה לאמא שלה: 'הוא בטח כבר לא יחזור'. אשירה סיפרה לי: 'אפילו לא תיקנתי אותה, כי אני לא יודעת באמת אם הוא יחזור'. התקופה הזאת שורפת מכאב, והיא מסתיימת בנורא מכל, ממה שהכי פחדנו ממנו. אין לי מילים".
מה הכי זכור לך ממנו?
"דווקא בתוך המוות, התמונה שהכי חיה אצלי בזיכרון ממנו זו תמונה של החיים, ההגעה של ארבל לעולם. תומר התקשר אליי באותו יום, שהיה מאוד גשום, כמו היום, ואמר: 'הלידה מתקדמת ואנחנו רוצים אותך כאן'. רצתי אליהם והייתי איתם. ראיתי אותו הופך לאבא. הייתי איתם גם בטיול, לפני הרבה שנים, עוד לפני שהם התחתנו. טיפסנו ביחד את הר ארבל. הם אמרו שם שיום אחד, אם הם יתחתנו ויהיה להם בן או בת, השם שייתנו זה ארבל. הייתי איתם ברגעים כאלה מדהימים, יוצרי חיים, שכל מה שיש לי מהם זה אופק קדימה, ורוד ומהמם. הידיעה שזה נגדע ושמעכשיו המסלול לא יהיה מה שאף אחד רצה, זה הורס, שורף לי את הגוף, זה כואב יותר מלידה. לא הכרתי את עצמי במצב כזה של בכי וכאב, כמו שחוויתי הלילה. מצאתי את עצמי עם גוף רועד וצרחות בוקעות ממני בלי סוף, במשך שעות. צעקתי: לא, לא, כאילו אני יכולה לשנות משהו בגורל אם אצעק מספיק חזק. אני לא יכולה לדמיין איך אנחנו ממשיכים בלעדיו".
מילדות תומר רצה להיות בגולני.
"הוא אמר לי פעם אחת שאם לא היה איש צבא, הוא היה איש חינוך: חוזר לבית הספר שבו למד והופך להיות המנהל. הוא היה כזה, רוצה לעשות את המקום שהוא נמצא בו יותר טוב ויותר מוצלח. יש בו גם את היכולות לעשייה המבורכת הזאת, לא סתם זה מה שרצה. היה לו את השילוב הזה בין הרצון ליכולת. זאת אבידה ענקית".
ב-7 באוקטובר גרינברג רץ עם כוחותיו לכפר עזה, עבר בית-בית ונלחם במחבלים. בשעת ערב מאוחרת, תחת אש, הגיע לבית שבו מצא גופות שני הורים, הדר ואיתי ברדיצ'בסקי ז"ל. ילדיהם הקטנים, גיא ורועי, שרדו. גרינברג ולוחמיו לקחו את התאומים איתם, הסיעו אותם בכלי המשוריין אל עבר מקום מבטחים והצילו את חייהם.
רוית ברדיצ'בסקי, סבתא של רועי וגיא, ספדה הבוקר לגרינברג ז"ל: "זה בוקר מאוד קשה. בזכות תומר, גיא ורועי זוכים לחגוג יום הולדת שנה. אתמול היה התאריך שלהם. כך תומר כתב לאחיינית שלי, לאחר שנודע לה שהוא היה שם והוציא את הילדים: 'זאת הייתה זכות גדולה. אני מכיר את איתי שנים מגולני. אני מבטיח שאיך שתיגמר המלחמה, אגיע לפגוש אתכם, עוד לפני שאגיע לבית הפרטי שלי. אנחנו יוצאים להילחם מתוך צדקת דרך כדי שהתאומים המתוקים יחיו בעוטף בביטחון רב יותר. התאומים הם המוטיבציה שלנו ללחימה. מתחייב שניפגש כשייגמר. אנחנו ננצח".
תמונת התאומים הייתה אצלו בנמ"ר.
"לא ידעתי. זה מאוד מרגש. הוא איש אמיתי. מה שהוא אומר, זה מה שקורה. תומר הגיבור שלנו. אני מתחייבת להגיע לשבעה. חשוב שהוריו, אשתו ובתו יישמעו את זה".