רס"ם במילואים אלירן יגר ז"ל, בן 36 מתל אביב, לוחם בגדוד ההנדסה 8170 בחטיבת גבעתי, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. הוא הותיר אחריו אישה, רעיה עדני, ושני ילדים: איתי בן הארבע וגילי בת העשרה חודשים.
עדני סיפרה הבוקר כי גילתה על הנורא מכל לא דרך קציני צה"ל, אלא מהודעה שקיבלה דקות לפני. "דקה קודם קיבלתי הודעה מלחיצה ונורא נבהלתי. אל תשלחו הודעות אף פעם, אף פעם. זו הייתה הודעה ממישהי ששמעה כבר. היא אמרה לי שהיא נורא מצטערת, ולא הבנתי על מה. חשבתי שהוא פצוע. היה לי טלפון של מישהו מהמחלקה שלו, התקשרתי אליו, הוא לא ענה. תוך כדי, שמעתי את הדפיקה בדלת. הלכתי לדלת באינסטינקט ופתחתי אותה. כשראיתי את שלושת הקצינים ידעתי שזהו".
"אמרתי להם: לא, בבקשה לא. אבל זהו, הוא כבר היה מת. הוא היה מת כל אחר הצהריים הזה. הייתי בג'ודו עם הבן שלי, היה לו טקס חגורה. צילמנו לאבא את כל הטקס. שלחתי לאלירן את הסרטונים עוד לפני, אבל זה כבר לא היה משנה. הוא כבר לא היה שם לראות את זה".
כמה איתן מבין ושואל?
"לספר לו זו הייתה השיחה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אמרתי לו: באביק, אתה זוכר שאבא בצבא, הלך להילחם ברעים? אז אתמול היה קרב. אבא הגן עלינו, הוא היה גיבור, ובמהלך הקרב הזה היה כדור, לא יודעים בדיוק מאיפה, שפגע באבא ואבא מת. הוא לא יחזור. איתן הסתכל עליי עם העיניים שלו ושאל אותי: 'אז מי יהיה אבא שלי?'. אמרתי לו: אבא תמיד יהיה אבא שלך, תמיד. הוא אמר: 'אבל אמא, ראיתי בטלוויזיה שאפשר לנפח מישהו ושהוא יחזור לחיים. אפשר לנפח את אבא?'. אמרתי לו: באביק, אי אפשר לנפח את אבא, זה רק בטלוויזיה. אבא מת, הוא לא יחזור. זו הייתה שיחה שוברת לב שבסופה אמר לי: 'אמא, אין מה לעשות, אלה החיים, אבל אוף'. אמרתי לו: זה ממש אוף".
מה סיפרו לך על נסיבות הנפילה שלו?
"הם היו במבצע בח'אן יונס, בבית של בכיר. אמרו לי שזה היה אירוע משמעותי. אלירן תמרן עם חטיבת גבעתי בסדיר. הם לקחו משימות מאוד משמעותיות. הוא היה בכוח החיפוי, הוא עמד מחוץ לכלי שלהם, עם המקלעים. אמרו שנורה כדור, שהם לא בטוחים עדיין מאיפה, כנראה מאחד הבניינים או מהההריסות ליד. הכדור פגע בו בצוואר. הוא נפצע מאוד קשה, היה פינוי מאוד מהיר, והוא מת להם במסוק. זה מה שאני יודעת".
איך את? מצליחה בכלל להבין את האירוע הזה?
"זה בא לי בגלים. יש רגעים שאני כמעט בסדר, נראה לי כי אני פשוט לא מאמינה. קשה לי. אלירן בבית, הוא בכל מקום. זה נראה כאילו עוד שנייה הוא יפתח את המחשב ויתחיל לעבוד. כל כך התרגלתי שהוא חוזר לאפטרים, זה בלתי נתפס מבחינתי שהוא לא יבוא יותר, ייפתח את הדלת וייכנס פנימה. הוא גויס ב-7 באוקטובר, ממש יצא באותו היום, ומאז חזר לכמה אפטרים. בארבעת החודשים האחרונים היה בצבא".
עד כמה הסכנה והפחד שמשהו יקרה לו היו נוכחים בשיחות ביניכם, במחשבות?
"בגדול, לא מאוד דאגתי. אני לא בן אדם דאגן מטבעי. כל הזמן דמיינתי את המשלחת, איפה יודיעו לי, איך יודיעו לי, אבל מבפנים לא חשבתי שזה יקרה. לפני כמה זמן, באחד הבקרים, הלכתי לרוץ וחברה נשארה עם הילדים. כשחזרתי אמרתי לה שכל הריצה חשבתי על האם ידפקו בדלת ואז היא תפתח ולא אני. אבל, לא באמת חשבתי שזה יקרה. זה היה מין מנגנון התמודדות. לא יצא לנו המון לדבר על זה. תמיד אמרתי לו שישמור על עצמו ושישמרו על מתח מבצעי, כי זה נורא קשה אחרי הרבה זמן. הוא אמר: 'תקשיבי, אני ממש שומר, אבל שתדעי שהמוות נורא אקראי. זה לא באמת עוזר'. זה מה שקרה, המוות שלו היה מאוד אקראי. זה מרגיש לי שמרוב אקראיות, השם שלו היה על הכדור. היו שם עשרות לוחמים בשטח, זה פגע רק בו, בצוואר, במקום חשוף - וזהו, הוא הלך".
ספרי עליו, איזה בעל ואבא היה.
"הוא היה ההפך ממני כמעט בכל מובן. הוא היה בן אדם יציב, מסור, אוהב עבודה קשה. הוא עבד קשה בלאהוב אותי, עבד קשה בתחביבים שלו. הוא היה רץ, שוחה, אופניים, עושה איש ברזל, אהב נגרות. אהב לטייל, לקום מוקדם בבוקר, הוא היה מושבניק כזה, היה בו שקט ויציבות מצד אחד אבל גם הסתערות על משימות, נחישות ודביקות בדברים שרצה לעשות או דברים שהאמין בהם. הוא היה האבא הכי מסור. היה אבא מדהים, אבל לא מושלם, כל הזמן רצה לדעת יותר, להיות יותר טוב בתגובות שלו, להיות אבא יותר מוצלח. הוא היה הורה הרבה יותר דומיננטי ממני, בטח לאיתן. כשהייתי ישנה בבקרים הוא היה קם ובונה עם איתן דברים, הם היו יושבים שעות. אלירן היה מהנדס, אהב מאוד לבנות. בנה איתו אינסוף פאזלים, רכבות ומגנטים. הייתי קמה והיו יצירות מדויקות להחריד, כמו שמתאים לאלירן, אבל אף פעם לא מאיזה ספר, תמיד משהו יצירתי ומקורי. איתן היה רוצה משהו ואלירן היה מאלתר את זה. כשהיינו נוסעים לחוץ לארץ הוא היה לוקח אותי למוזיאונים שכוחי אל של מטוסים, כי אהב מאוד הנדסה ופיזיקה. שעות היה מסביר לי איך בדיוק המטוס טס, מהי מהירות, איך מחשבים מסה, איך בנויים גשרים. אלה דברים שהלהיבו אותו מאוד. אלירן היה איש שקט, אבל הייתה בו עוצמה שקשה להתעלם ממנה. הוא היה האהבה הכי טובה שהייתה לי, הבן זוג הכי מדהים שיכולתי לבקש. הוא אהב אותי בכל הכוח. שמחה שהיה לי את זה. אני אסירת תודה לו".
את מדמיינת איך ייראו החיים אחרי השבעה, או שאת עוד לא שם?
"אני לא יכולה. ארבעת החודשים האחרונים נתנו לי אימון לא רע, אבל אני עדיין לא מסוגלת באמת. יש כל כך הרבה רגעים שאני חושבת עליהם. אלירן היה הולך לשחק עם איתן כדורסל במגרש בית הספר. היה מרים אותו לסל. זה בלתי נתפס בעיניי שאלירן לא יהיה שם, שגילי לא תזכור אותו בכלל, לא תדע. אני אקח את זה כל יום מחדש".