"אני צועק שנפצעתי, נפלתי למפתן כניסה של הקומה השנייה. רואה את החבר'ה שלי מציצים מהמפתן של הדלת, הם ניסו למשוך אותי לתוך הבית, הגיעו שניים התחילו לגרור אותי, אני רואה שובל מאוד גדול של דם, מבין שנפגעתי ברגל והכאבים הם אדירים, ועדיין מחליט שאני לא צועק. זה לא מה שיעזור כרגע". סרן במיל' ניב ניר, בן 36 מגבעת אלה סרן נפצע קשה בקרב בח'אן יונס. במסוק החילוץ הוא מסר את פרטיו האישיים ואיבד הכרה. לאחר שהתעורר הוא הובא באמבולנס לטקס יציאת החטיבה שלו מעזה, שם חיכתה לו מחווה מפתיעה ומרגשת.
"7 באוקטובר תפס אותי בים המלח כשאני עוד מתרגש לראיון עבודה שחיכה לי למחרת. שום דבר לא הכין אותי למה שעומד לבוא". ניב היה בחופשה משפחתית עם שני ילדיו הקטנים בים המלח בבוקר השבת השחורה. "אשתי מעירה אותי ואומרת לי שיש אירוע גדול בדרום, כשראיתי את הסרטון של הטנדר עמוס המחבלים בשדרות הבנתי שמדובר פה על משהו אחר – ובאמת כבר ב-10:00 בבוקר קבלנו הודעה בקבוצת המפקדים של המילואים".
"בנסיעה הבהולה חזרה הביתה הסכמתי להבטיח לאשתי רק דבר אחד – שאני שם אותה ואת הילדים במקום בטוח – לא הסכמתי להבטיח לה שום דבר אחר". הנסיעה צפונה לגבעת אלה התלוותה בשידורי החדשות המבהילים של אותו היום, מצד אחד מפלס החרדה ברכב עולה ומצד שני תחושת הבהילות והנחיצות של המילואים הולכת ומתבהרת לניב. "אני חושב 1001 מחשבות. לא ידעתי מה רוצים לעשות איתנו אבל ארזתי תיק כמה שיותר מהר והייתי מוכן לעשות כל מה שיידרש. ההבנה שלי הייתה שאם לא שנשמור על מה שיש לנו – לא יהיה לנו".
כשהגיע למקום הכינוס באיחור, אחרי הנסיעה הארוכה צפונה, אי אפשר שלא היה לראות את הבהילות. מאות רכבים עוצרים בצד הדרך בשבילי עפר, אנשים רצים ממקום למקום, כולם רצו להתגייס, כולם הבינו את גודל השעה. "אתה מבין שאנשים יצאו מהרכב ישר לאוטובוסים לדרום בלי להסס – למזלי הספקתי לעלות על ההאמר האחרון שיצא לכפר עזה". כמה שעות אחרי כבר מצא את עצמו שוב כמפקד מחלקה במילואים יחד עם הגדוד שלו, גדוד 71, בפאתי קיבוץ כפר עזה שורץ המחבלים.
המלחמה לא זרה לניב. בלבנון השנייה נלחם ואיבד את חברו הטוב, הוא יודע מה עשויים להיות המחירים, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך ולשרת במילואים. ועדיין, גם בתור מילואימניק ותיק הוא מודה - הפעם זה היה אחר. "התחושות קשות, מראות מזעזעים והריח הנורא מהטבח בכפר עזה לא נעלם מאוויר. מיום שבת עד יום שלישי נלחמנו שם, טיהרנו את הקיבוץ ושמרנו עליו כשכל הזמן מרחף מעלינו החשש של חדירה נוספת. כל הדבר הזה חידד לי למה אני עושה את מה שעושה".
אחרי חודשיים של אימונים נכנסו חטיבה 55 וניב בתוכה לבירת הטרור של דרום רצועת עזה, ח'אן יונס. על אף המתח והחששות המחלקה מתרגלת למבצעים ולפשיטות. "עזה כבר הפכה לשגרה". חודש וחצי מהכניסה, כשניב כבר "רגיל" לחיים ברצועה ומשמש כמפקד מחלקה בכמה וכמה מבצעים, הם יוצאים במסגרת מבצע חטיבתי לחפש אמצעי לחימה ולטהר בתים של פעילי טרור.
"יצאנו לטהר את האיתור האחרון של אותו יום, פתחנו את הקומה את הראשונה אני והחוד שלי, היה חדר מימין שהיה צריך לטהר אותו, אמרתי להם שיחכו רגע כי יש מפסקים של חשמל שנראים לי חשודים, אמרתי להם שאני רוצה להוריד את המפסקים לפני שהם עולים ושיחכו. לא הספקתי אפילו לשים את הרגל על המדרגה הראשונה בדרך אל הקומה השלישית ובאותו רגע חטפתי צרור של קלצ'ניקוב".
אז מגיע סיפור הפציעה איתו פתחנו את הכתבה. "אחד החיילים שלי הניח לי ח"ע (חוסם עורקים) הייתי בהכרה מלאה כל הטיפול, כל הזמן הזה אנחנו בתוך הבית, אנחנו מבינים שהמחבל נתן צרור מפיר וברח חזרה, תוך שהוא משאיר את הנשק".
בשעות הבאות, כשהוא מתנדנד בין מצב של חוסר הכרה להכרה, הוא מבקש במסוק להתקשר לשני אשתו ומוסר לה: "נפצעתי קל, אני בדרך לבית חולים". זה כמובן היה שקר כדי שפחות תדאג. הוא היה בדרך לטיפול נמרץ בסורוקה. "אני זוכר את האורות הצהובים העמומים של סורוקה נמרחים, שאלו אותי מה המספר תעודת זהות, הצלחתי לענות, שאלו אותי מה הנייד של אשתי ושוב איבדתי את ההכרה".
כשהוא מתעורר כמה ימים אחרי, אשתו לידו ועל אף האושר לראות אותה הוא עדיין לא יודע מה הבשורה הקשה שהיא עומדת לבשר לו. רס"ל (במיל') ניצן שסלר, פקודו של ניב, נפל באותה היתקלות. ניצן ז"ל, מחדרה, היה בן 21 בנופלו.
לצד הכאב הגדול, מסמן לעצמו ניב מטרה: "לחזור ללכת, לחזור לרוץ, לשחק עם הילדים, לחזור לגמרי לפעילות מלאה כמו שהייתי לפני הפציעה. זאת המטרה ואני לא מתכוון לוותר. הילדים היו לצערי עם אשתי באוטו כשקצינת הנפגעים סיפרה לה שאני פצוע קשה, והחלטנו שמהרגע הראשון מספרים להם מה קרה, שיש לאבא פצע ברגל, וכבר ביום הראשון שהתעוררתי עשיתי איתם שיחת וידאו והם ראו שאבא בסדר, הם גאים בהתקדמות שלי ומספרים לחברים בגן ובכיתה".
הסיפור מסתיים איפה שהוא התחיל - עם היציאה של החטיבה מהרצועה, הגדוד החליט לעשות טקס בכפר עזה לשם הוקפצו בשבת השחורה. בעזרת "אמבולנס המשאלות" ניב הצליח להגיע מבית החולים לטקס המרגש, שם חיכתה לו הפתעה – הענקת דרגות סרן, תעודת הוקרה ותשואות רמות. זו הייתה הדרך של חבריו לגדוד לומר לו תודה על השירות שלו ועל הפיקוד שלקח על המחלקה. "הטקס הקטן בכפר עזה היה סגירת מעגל מטורפת, הפציעה קטעה לי את כל הרצף, אבל התחושה להגיע בסוף הפעילות לאיפה שהתחלנו...אתה מבין בשביל מה עשית את מה שעשית".