אתמול בבוקר, כשהקרניים הראשונות של השמש החלו להפציע מעל להרי מואב ושטפו את בקעת הירדן וים המלח באור יום, טירוני חטיבת הנח"ל התחילו את הישורת האחרונה של מסע הכומתה שלהם, בדרך לפסגה הבולטת של מצדה. בין הלוחמים שצעדו את המסע, היה סאם גוסלין, חייל בודד מאוסטרליה שידע שעל המסע שנמשך על פני 60 קילומטרים יספר להוריו בשיחה טרנס אטלנטית בשעת לילה מאוחרת, אבל אותו הבוקר דווקא הפתיע אותו.
"סיימנו במצדה ועלינו לאט-לאט", הוא מספר. "כשהגענו, ראיתי מישהו עם החולצה של אבא שלי. לא הבנתי איך זה יכול להיות, אבל אז הבנתי – זה באמת אבא שלי. בשלב הזה ממש רצתי אליו ונתתי לו חיבוק". בדיעבד מבין סאם את כל מה שהתנהל בימים האחרונים מאחורי גבו כאשר לא מעט מהאנשים הקרובים אליו ארגנו את אותו המפגש המרגש. "יש לי ידידה שהיא מש"קית קליעה בבא"ח נח"ל וגם היא מאוסטרליה. ההורים שלי דיברו איתה וסגרו איתה את הכל. כל המפקדים ידעו שהוא בא. אני לא ידעתי מזה כלום".
סאם למעשה נולד בארץ לפני 21 שנים לזוג הורים שעלו הנה מניו זילנד. כשהוא היה בן שנה, המשפחה מחליטה לחזור לניו זילנד, שם הוא גדל עד לגיל 15, אז המשפחה עוברת להתגורר במלבורן שבאוסטרליה, שם מתקיימת קהילה יהודית הרבה יותר גדולה ופעילה. "בניו זילנד אין הרבה יהודים וההורים שלי ראו שאני כבר גדול והם רצו שיהיו לי חברים יהודים. במלבורן למדתי בבית ספר יהודי". לאחר הלימודים בתיכון, סאם מצטרף לשנת שירות של בני עקיבא בארץ, כאן הוא לומד עברית ומתנסה בחיים בארץ. בסופה של השנה הוא חוזר לאוסטרליה ומתחיל ללמוד לתואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים, אבל משהו בפנים אומר לו לחזור. "אחרי שלושה חודשים הבנתי שאני רוצה לעלות לארץ ולהתגייס".
המשפחה מקבלת את החלטתו של סאם ותומכת בו. "זו הייתה החלטה שלו ואנחנו הבנו שאם הוא רוצה את זה הוא צריך לעשות את זה בעצמן – לדבר עם השליח של הסוכנות היהודית ולהזיז עניינים בעצמו", מספר אביו אנטוני כשהוא עדיין נרגש מהמפגש עם הבן. "לא יכולנו שלא להיות גאים בהחלטה הזו ואנחנו מקווים שהוא יודע שאנחנו תומכים בו בזה לאורך כל הדרך". "בשבילי זה לא הגיוני לגור בחו"ל כשיש לנו מדינה", אומר סאם.
סאם מצטרף לגרעין צבר, עולה לארץ ומתגורר עם חבריו לגרעין בקיבוץ טירת צבי. "בכל פעם שאני חוזר לשבת, הדבר הראשון שאני אוכל זה פסטרמה", הוא מתבדח. בקיבוץ הוא מאומץ על ידי משפחת שמואל מהקיבוץ שמלווה אותו בתהליך הקליטה כאן בארץ, מגיעה לטקסים שלו בצבא ומארחת אותו לארוחות שישי.
"החלק המועדף עלי בשירות זה הקרב מגע. אני יודע שזה מוזר, אבל אני פשוט מת על זה", הוא מגלה. מבחינתו, החלק הקשה ביותר במסע הכומתה היה ההליכה אל תוך הלילה. "באמצע הלילה זה שלוש או ארבע בבוקר. כולם הולכים, אבל חצי ישנים בתוך ההליכה, זה היה ממש קשה. החלק עם האלונקות היה הכי קל. לא יודע למה. אולי כי זה לקראת הסוף ולכולם יש מוטיבציה".
האב הגיע ארצה ביום שלישי רק בשביל המפגש עם הבן וכבר במוצאי שבת הוא יוצא חזרה לדרך הארוכה למלבורן, אבל מבחינתו אתמול בבוקר היה אחד השיאים הגדולים של חייו. "זה היה בוקר פנטסטי, עם שמש מדהימה. אני בספק אם זה עניין את סאם כי הוא היה עייף מהמסע, אבל היה מקסים", אומר האב. "הוא צריך להיות פה, אני הייתי צריך להיות פה. אתה לא מקבל הרבה הזדמנויות. אני חושב שאתמול היה אחד הרגעים הכי חזקים בחיים שלי".
לדברי האב, יתכן שסאם הוא החלוץ שיחזיר את המשפחה ארצה. "אשתי תשמח לחזור ארצה. הבת הצעירה שלנו מעריצה את סאם ואני בטוח שהיא תרצה ללכת בעקבותיו", הוא אומר ומוסיף, "כשסאם ישתחרר, נראה מה קורה איתו, איפה הוא ירצה ללמוד, אם תהיה לו פה חברה ואולי יש עוד סיכוי שנחזור".