"אחי, בעדינות עם התגובה, כן?" מבהיר אחד החניכים באולם, רגע לפני תחילת התרגול הכואב. "מי אמר את זה?" קופץ המדריך, רב"ט צח הראל. "אין כאן שום עדינות. אני רוצה מכות בכל הכוח, בלי לרחם. זה חייב להיראות אמיתי. אבל תעשו את זה בהילוך איטי, כדי שתפנימו ותבצעו את התגובות לפי הספר".
הסימנים הכחולים מצטברים בעקביות על ידיהם של החניכים, שבעומק לבם כבר מתפללים לסיום התרגול. "אנחנו לגמרי גמורים", הם מתלוננים, אבל לרמ"ד קרב מגע בבה"ד 8, דני נצר, יש תוכניות אחרות. "זו לא אקדמיה פה", הוא קוטע את אימון הזוגות בנקודות התורפה. "אני רואה פרצופים חושבים, מתלבטים. אין יותר מדי מה לחשוב. פשוט לזרום עם זה, להרביץ".
אבל לדעת להרביץ כמו שצריך זה לא מספיק. בחמישה שבועות של קורס מדריכי קרב מגע, יהיה על החניכים להתמקצע מספיק גם כדי להדריך את חבריהם שנשארו ביחידה. "המטרה שלכם היא לדעת, ובסוף התהליך גם לדעת ללמד אחרים", מצהיר מפקד בית-הספר לכושר קרבי, סא"ל יריב ניב, בפני החניכים החדשים. "אתם תלמדו אותם כיצד להתגונן עם הנשק הטוב ביותר של לוחמי צה"ל. לא חתיכת הברזל שהם נושאים על הגוף – אלא הידיים והרגליים שלהם".
בוקר בסימן כחול
קיר. ימין. סכין. אפ. המילים האלה בטח זכורות היטב לכל לוחם מימי הטירונות. הן גרמו לו להזיע, הן טרטרו אותו ממקום למקום. אך עבור מדריכי קרב המגע העתידיים המתקבצים כעת באולם "האימפריה" בבה"ד 8, כל מילה כזו עשויה להכריע את ניסיון התקיפה או החטיפה הבא בצה"ל. אבל לא רק למילים יש חשיבות. "ככל שהם יהיו פיזיים וחדים יותר", מאמין סא"ל ניב, "כך הם יחדירו את המסר טוב יותר לתלמידים שלהם".
אל הקורס מגיעים חיילים מכלל יחידות צה"ל, בעיקר מיחידות לוחמות, במטרה להעביר עקרונות בסיסיים בקרב מגע לחיילים ביחידתם, בנוסף על תפקידם היומיומי. רוב החיילים שמגיעים לקורס הם בעלי רקע קודם בתחום. אחד מהם, רב"ט מתן קורב, אף זכה במספר מדליות באליפויות אירופה האחרונות בקראטה. אבל לצערו של קורב, חמשת השבועות הקרובים שיעברו עליו לא מזכירים במאום את התחרויות בתחום, בטח שלא במספר האימונים המפרכים שעוברים החניכים מדי יום. אימוני קרבות מבוקר עד ערב, גוף אל גוף, עם סכין וגם עם נשק חם, עם מעט מנוחה – והרבה פציעות. זה חלק מהמשחק שלומדים החניכים: להיות חסונים, לפחות כלפי חוץ.
כאן, כפי שלומדים על בשרם חניכי אחד הקורסים הפיזיים ביותר בצה"ל, אסור להראות סימני חולשה. ומה שנכון לבנים – נכון לא פחות, ואולי אפילו יותר, לבנות. את הקורס התחילו שתי חיילות, אולם אף אחת מהן לא זכתה לעמוד בטקס הסיום שלו. "הסימנים הכחולים בכל הגוף לא פסחו גם עליהן", מסביר רב"ט יונתן למפרט, חניך בקורס. "בכל בוקר אתה מוצא עצמך מול המראה מגלה סימן חדש. בערב אתה שומע מהמדריכים שהם מצפים ממך ליותר פיזיות. זה משפיע עליך".
"מלבד היתרון הפיזי בצד של הגברים, גם האהבה והחיבור לתחום קרב מגע בולטים יותר אצלם", רב"ט הראל מנסה לאבחן את התופעה. אבל גם במקרה הזה ישנן יוצאות דופן. בצה"ל משרתות בסך הכול שלוש מדריכות קרב מגע, ואחת מהן היא רב"ט רייצ'ל שיר, המדריכה בעצמה את מדריכי קרב המגע הבאים של צה"ל. היא כאן על תקן זו שמנסה לשבור את המיתוס.
"זה קשה. לא כל הבנות מתחברות לזה", מודה שיר, שעוסקת בתחום מגיל שש. "אני פשוט אוהבת את האדרנלין. את באה לפוצץ מישהו במכות, לתת פליקים פה ושם, לתת ספרינטים. הכול מול בובה כמובן", היא צוחקת. ובכל זאת, בתחום הקרב מגע – עוד גאווה ישראלית המתיימרת בתקופה האחרונה להפוך גם לצה"לית – לא מדובר רק בכוח מול כוח. "תמיד היו שואלים אותי", מספרת רב"ט שיר, "את גם אישה וגם קטנה, איך את יכולה להתמודד עם מישהו ענק שבא לתפוס אותך? הם צודקים, הוא יצליח לגרור אותי. אבל השאלה היא מה עושים מפה. גם ילדה בת עשר יכולה להתגבר על גבר בן 30 עם מכה לאשכים. הכול עניין של עקרונות".
את העקרונות הללו ילמדו החניכים על בשרם, משיעור על התגוננות מפני סכין ועד שיעור החניקות. עכשיו זה מתחיל: "אז מה לא ידעתם על סכין?" שואל רב"ט הראל את החניכים ומבהיר שלא מדובר בשיעור בישול. אך אל דאגה, בממוצע, מספר הדקירות שיידרשו כדי להרוג אתכם, עומד על שבע. "המטרה היא לצאת מההלם של הדקירה הראשונה כמה שיותר מהר", הוא מסביר, תוך שהוא מדגים תקיפה על אחת הבובות באולם. "מהשנייה שנדקרתם, אתם חייבים להפוך לחיות רעות. אל תשכחו – אתם עומדים למות, ולתוקף שמולכם אין מה להפסיד".
אחרי ההסבר, מגיע שלב התרגול. הסכינים נשלפות, והחניכים מתחלקים לזוגות ומתחילים מיד לדקור זה את זה. בסכין פלסטיק, כמובן, אך ההתנגדות אמיתית לחלוטין. אגרוף לפנים, מכות לאשכים, סנוקרת, בעיטות. הכול הולך. "מזל שאנחנו לובשים מגנים לכל איבר בגוף", אומר בחשש סמל בר שפר, המשרת בחטיבת הצנחנים, ומקווה להישאר שלם עד שיחזור ליחידה.
"אתה מראה מי אתה ומה אתה שווה"
לאחר שהתחזקו והתחשלו במשך עשרות אימונים, מגיע רגע האמת של המדריכים לעתיד: מבחן המדריך. עכשיו כל חניך נעמד מול חבריו ומבצע קטע בהדרכת אימון קרב מגע לפי הוראות מפקדי הקורס. בתום האימון חבריהם מעבירים משוב על המדריך – באופן מילולי כמובן. הם מציינים בפניו את נקודות התורפה והחוזקה שלו בהדרכה. "כשאני בא לאימון אני רוצה שהמדריך יכניס בי רב"ק, וזה לא ממש קרה", מעיר רב"ט יאיר כמכאג'י על תפקודו של אחד החניכים. "זו הייתה הרצאת אגרסיביות טובה, אבל לא אימון", מסכם המדריך הראל. "מדריך חייב להיות תאטרלי, לעבוד מהר, לגוון במילים ובצעקות מול החניכים".
גם הרושם הראשוני, מסבירים המדריכים, חשוב לא פחות. "ה-ח', המפגש הראשוני עם המדריך בחוץ, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי", מחדדת רב"ט שיר. "שם אתה מראה מי אתה ומה אתה שווה. שם התוצאות של האימון נקבעות".
אבל לא רק רושם עליהם להשאיר על החניכים הערניים, בפני המדריך ניצב אתגר נוסף – למצוא את האיזון בין האגרסיביות של הקרב, לכבוד הראוי שהוא אמור להעניק לחניך. "המטרה שלכם היא להדריך ולהעשיר בידע חיוני את החיילים. אתם השליחים שלנו", מדגיש נצר. "אל תתנשאו עליהם. תגרמו להם להבין שאפשר וצריך לתת את כל הכוח, ועדיין לעשות זאת ברוח טובה".
אבל לא כולם הצליחו לאזן. בין שמונת הנושרים בקורס הנוקשה, מספר חניכים החמיצו את קו הסיום כי נכשלו במבחן ההדרכה. "המטרה היא לאו דווקא להיות בעל הטכניקה הכי טובה", מנמק מפקד הקורס, סג"ם ענבר ניר, את הדחת החניכים. "החניך חייב להיות בעל יכולת הדרכה והעברת המסרים לאלו הנמצאים בסכנה יומיומית".
לא לבעלי לב חלש
אחרי שעוברים את מבחן המדריך, אפשר כבר להריח את הסוף. אבל רגע לפני שחניכי הקורס מתפזרים בחזרה ליחידותיהם השונות, מגיע הזמן לטפל בפצעים שנצברו בשבועות האחרונים. זאת אומרת, לפתוח אותם מחדש. ברוכים הבאים למעגל קרבות – קו הסיום של הקורס. בשלוש השעות הקרובות יהפוך כל אחד מהחניכים לרוקי בלבואה קטן. בזה אחר זה יעלו המדריכים לעתיד לזירה כדי להילחם אחד בשני, תחת שיפוטו של הרמ"ד.
נצר, מתאגרף מקצועי שחזר לא מכבר מעוד קרב אגרוף מוצלח בקנדה, רגיל להיות בצד הלוחם בזירה. ציפיותיו מהחניכים בשלב זה של הקורס הן בהתאם. "מבחינתי כל אחד כאן הוא הכי חזק שיש, הכי מטורף, כזה שאי-אפשר לעצור אותו", הוא מתדרך רגע לפני הישמע הגונג. "שאף אחד לא יעז לצאת מהמעגל לפני שנתן את הכול, כי הוא פשוט לא ייצא. שיהיה לכם בהצלחה, ובשפת הלחימה: אוס".
החניכים מתנועעים בעצבנות ובעיקר בחשש. הם מלאי אדרנלין, מחכים רק שיקראו בשמם. עד שיקראו להם, הם נאלצים לצפות בקרבות – והמחזה בתוך הזירה לא מיועד לבעלי לב חלש. קריאות עידוד נשמעות מדי פעם והאנרגיה עולה. "רוצים מכות", צועקים כמה מהחניכים בזמן שרב"ט דניאל זק מתנשף בפנים, ממתין לקרב הבא שלו, אחד מבין שבעת הקרבות להם זוכה כל חניך. בלהט הקרב נצר צועק הערות, מנסה לשפר בפעם האחרונה עוד טכניקה בצורת הלחימה של כל אחד. "אם הבן-אדם נרתע ממכה שנתת לו – אל תיתן לו להתאושש", הוא מטיף. "תתחרע עליו, קפוץ קדימה, שבור לו את הרגל". חיוך קטן על שפתיו של אחד החניכים מסגיר כי הוא סיים את סבב הקרבות. הוא כבר עשה את זה.
"כשאתה במעגל, אתה לא שם לב מה קורה סביבך. אתה מתרכז רק ביריב", אומר רב"ט ולדיק כצמן. "גם אם כואב, הכול עובר נורא מהר כי אין לך זמן. אתה צריך לחשוב איך להמשיך הלאה ולהראות שאתה עדיין חזק".
בתום מקלחת קרה ומרעננת, מתאספים החניכים לטקס הסיום. הם התחילו 33, רק 24 סיימו. עכשיו הם מרשים לעצמם להתרווח בכיסאות, ולצפות בערגה בסרט לסיכום הקורס המפרך. המכות שחטפו עד לפני רגע הפכו לנוסטלגיה. הם צוחקים על מכות הידיים, הרגליים, על תרחישי ההיתקלות השונים. היום הם מקבלים את התואר "מדריך קרב מגע". לא רק הסיכה שקיבלו אלא גם הידע שצברו מעיד על כך שהכוח עכשיו הוא בידיים שלהם. עליהם מוטלת המשימה לפזר ביחידות השונות את הידע ואת האימונים שעברו.
"מברוק, הגעתם לסוף", מברך נצר. "כל אחד מכם סחט את עצמו עד הסוף ועכשיו רק נשאר לקוות שתמלאו את שליחותכם בקפידה. אין מילים שיכולות לתאר את גאוותנו בכם על ההשקעה והמיומנות שלכם. טוב, אולי חוץ ממילה אחת: אוס!"