כל חייל יודע שאחרי הרבה זמן בבסיס, בסופו של דבר הוא יגיע הביתה, יכנס לחדר השינה שלו, יזרוק את התרמיל הצידה ויפול על המיטה, כמו שהוא, עם מדי הא' וכל העייפות שהוא צבר במהלך השבוע בצבא. בחדר הזה הוא ישן שעות ארוכה, יארח חברים ובניגוד לחדר בצבא, יעשה בו מה שרק בא לו. צלם בריטי ששוחחנו איתו בעבר כבר הבחין שבחדרים של חיילים ישראלים יש משהו שונה, אבל הפרויקט הבא הולך על האקסטרים - חדרי השינה הכי מיוחדים שיש לחיילי צה"ל. מסע חוצה מדינה בין הפינות שבהן החיילים מניחים את הראש בסופי השבוע וברגילות.
חדר הסטיקרים של תומר בריזל
הבית: כפר יונה
בבסיס: לוחם בצנחנים וחניך בקורס מ"כים
>> לחצו על התמונות לקבלת גודל מלא <<
"שירת הסטיקר" של "הדג נחש" היה יכול להיות שיר הזוי הרבה יותר לו דויד גרוסמן היה מבקר בחדרו של רב"ט בריזל לפני שכתב אותו. לצד סטיקרים סטנדרטיים כמו "תן חיוך הכל לטובה" שאפשר למצוא על כל פגוש, על הארון מתנוססות גם סיסמאות דוגמת "סטירה אחת שווה אלף מילים", ו"גם אני רוצה להיות גרוזיני". "אני אוהב סטיקרים שמפעילים לאנשים את הראש, שגורמים להם להיכנס לחדר ולהגיד 'וואלה'", מסביר בריזל.
המדבקה הראשונה שנתלתה על הקיר הייתה "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבמילואים", בשנת 2003. הילד תומר התלהב מהשנינות והזדהה: אביו הוא קצין בכיר במילואים שהיה מ"פ בגדוד "פתן", שבו הוא משרת כעת בעצמו. "המדבקה הראשונה פתחה בי משהו שלא יכולתי לסגור", מספר רב"ט בריזל. "כשאמרתי לאבא שלי שהתחלתי לתלות דברים על הקירות, הוא אמר: 'אין בעיה, מקסימום את הכול אפשר לגרד'. ברור שהיום אף אחד לא יגרד את זה, וגם אם נמכור את הבית כנראה שהחדר הזה יישאר נעול, לא למכירה", צוחק בריזל.
מאז הודבקו על הקיר שלל מדבקות בצבעי רגאיי ("היו לי ראסטות עד התחת לפני הצבא. מאוד התחברתי לתרבות הרגועה הזאת, לנגינה ולאהבה"), סיסמאות של חטיבות וחילות ("גדלתי בבית קרבי. מגיל אפס הסתובבתי עם חולצות של הגדוד"), ומדבקות שמפרסמות להקות כגון "דיפ פרפל" ו"רד הוט צ'ילי פפרס". התוצאה היא חדר צבעוני וכמעט מסנוור.
אתה לא חוטף סחרחורת כל בוקר כשאתה פוקח פה את העיניים?
"ההפך, כשהייתי קם בבית בבקרים והיה לי זמן להתרפק על המיטה, החדר היה גורם לי לחיוך גדול",
מבהיר רב"ט בריזל. "הקפדתי שהעיצוב יהיה צפוף, אבל מקוטלג נכון ומסודר בעיניים, כך שאין פה בלגן. הכול
ישר ומסודר לפי הקטגוריה שלו. לא תראה מדבקה של 'ישראלי אמיתי לא משתמט' ליד בוב מארלי, כי זה לא
קשור. עכשיו אני מתכנן לעשות מהתקרה פרויקט, אולי לתלות עליה צעיפים", הוא מתאר. "אני תמיד דואג
שיהיה לי צבעוני ומעניין בעיניים, זו האישיות שלי. אני רואה את זה כסוג של אמנות. הסטיקרים האלה מבטאים
תקופות ודברים שנגעו אליי, וכל דבר בחדר הזה הוא אני".
פריט נבחר: כדור דבק - ליד המיטה של רב"ט בריזל מונח כדור ענק מחומר מוזר. מבט מעמיק יגלה שמדובר באלפי שכבות של דבק סלוטייפ. "התלהבתי מהרעיון הזה בכיתה ג', ולקחתי אותו מאוד רחוק. הלכתי למפעל דבק והבאתי מספר אסטרונומי של גלילי סלוטייפ, לפחות 500. אחת לכמה שנים אני מעבה אותו".
החדר האמנותי של יפעת גנוז
הבית: אורנית
בבסיס: מש"קית הו"ד (הוראה ופיקוד)
במחו"ה אלון
בכניסה לביתה של סמל גנוז נופלים עליך מהקירות ציורים בעבודה, מכחולים מסתבכים לך בתיק, ואת פניך מקבלת שקית עמוסת גלילי טישו שהחיילת שומרת לפרויקט עתידי. ההסבר לכל התופעות המוזרות האלה מתקבל עם הכניסה לחדרה, שם כתוב על הקיר המשפט: "אומנות או נמות". מתחתיו מודבקת פלטת הצבעים הראשונה שלה, ולידם מצויר ענף אדום שמתעופפות ממנו ציפורים. "מאז שנכנסתי לחדר ידעתי שאני חייבת מדבקת קיר, וראיתי באינטרנט שזה עולה 220 שקל", מספרת סמל גנוז. "אמא שלי אמרה לי: 'את רצינית? את יכולה לעשות את זה בעצמך!', אז קנינו צבע בשמונה שקלים, ציירתי וזה נראה בול אותו הדבר".
ביקרנו בביתה של גנוז ביום סגרירי של חודש פברואר, מה שלא הפריע לנוף שנשקף מחלונה להיות בהיר ואביבי. מבט מעמיק יותר מגלה שהמראה הפסטורלי הוא עוד ציור שמן, הפעם על תריס. "ציירתי את הנוף מהבית שלי, על תריסים עתיקים מעץ שמסמלים לי את ההיסטוריה ואת ישראל של פעם", אומרת גנוז. "החלטתי לבחור את הנוף שאני הכי מחוברת אליו, התמונה שליוותה אותי במשך רוב שנות חיי, כך שתריסי העץ ישמשו לי כקנבס".
מעל מיטתה, בין תמונות ופוסטרים של האמנים האהובים עליה (בוריס ש"ץ, פרידה קאלו ואנדי וורהול), מופיעות כמה כרזות שלא ממש מסתדרות עם העובדה שאנחנו בשנות האלפיים. סיסמאות כמו "עלייה – בזה נאמר הכל", "יקום חזון הנגב" ו"אבטיח עברי", שיכלו להופיע בקלות גם בחדר השינה של דוד ופולה בן־גוריון. "יש לי קשר חזק לעברית ולעלייה", מסבירה גנוז. "סבא שלי היה בשואה, עלה לארץ באקסודוס ולימד שם עולים חדשים לדבר עברית. בעקבותיו, בין היתר, בחרתי לפקד על עולים בצבא ובעיניי זו סגירת מעגל מטורפת. למדתי המון מהחיילים שלי ומהתרבויות שלהם, ואני חושבת שלדעת יותר על העולם זה לדעת יותר על עצמך".
פריט נבחר: מנורה עשויה מבקבוקי "אריזונה" (תה קר) - "הפעם הראשונה שראיתי בקבוקי 'אריזונה' הייתה בשק"ם. הם היו כאלה יפים שקניתי את כל הטעמים. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות איתם, ובתור התחלה הדבקתי אותם בשלוש שכבות. עכשיו אני יודעת שאני רוצה לעשות מהם מנורה. אני אכניס פנימה נורות לד וגוף התאורה שייווצר יפיץ אור בצבעים של הבקבוקים".
החדר המוזיקלי של רז דגן
הבית: טלמון
בבסיס: לוחם בגבעתי
הדבר הראשון שמתחשק לעשות עם הכניסה לחדר של רב"ט דגן הוא לנגן והרבה (גם אם הפעם האחרונה שבה ניגנתם הייתה על משולש בגן). מעל 300 עטיפות אלבומים שהודפסו על קאפה מרפדות את קיר החדר, משקיפות על מערכת תופים בצבעי כחול־צהוב וכלי נגינה נוספים. לטענת דגן, הרעיון מזכיר מיוזיק־ברים ואולפני הקלטות, אבל רק תראו לנו את הבר שנראה ככה ואנחנו מיד עוברים לגור בו. "כשאתה רואה כזה עולם שלם של מוזיקה אתה רוצה להיות חלק ממנו", מספר דגן. "לפעמים כשאני מגיע הביתה מהבסיס אני מתיישב על התופים, עם המדים. זה כמו צום כזה. כמה אפשר בלי לנגן?"
ג'ימי הנדריקס, הרולינג סטונס, לאונרד כהן ואביתר בנאי מציצים מהקיר, אבל עם כל התבוננות קופץ לעין עוד אלבום מיתולוגי. התמונות נתלו לפני כשבע שנים, ומאז לא שונה דבר. "רציתי שתהיה לי אווירה מיוחדת במקום שאני מנגן בו, וחשבנו לצייר כאן כלי נגינה או תווים", משחזר דגן. "ואז דוד שלי, שהוא ארט־דירקטור, בא עם ההצעה הזאת, וכך זה נשאר. כל האלבומים פה הם קלאסיקות, לכן אני לא מוסיף או מעדכן. זה כמו 'היכל תהילה' מוזיקלי".
בשגרה הצבאית בין השמירות, קל לנחש שדגן שומע הרבה מאוד מוזיקה. "היום קל להתעדכן במוזיקה גם כשאתה תקוע באיזה מוצב חור בג'נין, כי העולם הוא מאוד טכנולוגי", מציין החייל, שמשרת בגדוד "צבר". "אבל יותר קשה לתחזק את הנגינה ולהתמקצע. ההורים כבר התרגלו לרעש התופים כשאני חוזר הביתה. אני משתדל לנגן בשעות נורמליות, אבל גם כשאלו שעות לא־נורמליות אני אומר להם, 'יאללה, סגרתי עכשיו 21', והם מבינים שאין להם ברירה", הוא מסכם בחיוך.
פריט נבחר: כלי נגינה מוזר עם מיתר אחד – "אין לי מושג איך קוראים לו או איך מנגנים עליו. קניתי אותו מבדואים בממשית, שמנגנים בו כמו משוגעים. בינתיים הוא כאן ליופי, אולי אם אפגוש מישהו מהגדס"ר הבדואי הוא יידע להגיד לי איך זה עובד".
חדר האספנות של בר לוגסי
הבית: קיבוץ אפק
בבסיס: לוחם בסטי"ל אח"י "אילת"
עכביש טרנטולה מפוחלץ וממוסגר. גולגולת של פר שעליה מצויר צ'יף אינדיאני. סכין של ציידי עורות בתוך מעמד מפרסה של סוס. בקבוקי ויסקי בצורות שור ואופנוע. באמת שהיינו שמחים למנות את כל הדברים המוזרים שמצאנו בחדר של בר לוגסי, אבל אנחנו מפחדים שנאחר למועד האחרון של סגירת העיתון. בשלב מוקדם של פגישתנו, לוגסי מצטט פתגם אמריקאי מפורסם: "זבל של אדם אחד הוא האוצר של אדם אחר", ונראה שהוא מגדיר אותו במדויק. "אני אספן מבטן ומלידה. חצי מהדברים פה הם מהרחוב", הוא מספר. "אנשים משתגעים ממני, אני הולך ברחוב וכל שנייה נעצר. פעם מישהי סיפרה לי שיש ביוון כוסות בירה בצורת מגפיים", הוא מדגים את השריטה. "כשהפלגנו ליוון עם הסטי"ל, חיפשתי בכל המדינה עד שמצאתי כוס כזאת".
החיבור של לוגסי לים החל הרבה לפני שהתגייס לחיל הלבן. כמו רוב הדברים בחייו, גם לזה יש ביטוי על קירות חדרו. מעל המיטה תלויים סנפיר וחרב של דג־חרב אמיתי, שהוא קיבל במתנה מדייג. מהתקרה משתלשל מובייל עם קונכיית ענק, ועל כיסוי המיטה שלו מדלגים דולפינים. "למדתי בקיבוץ שפיים בבית־ספר מיוחד לדיסלקטים ותמיד ברחתי מהשיעורים וביליתי שעות ליד הים", נזכר לוגסי. "יש משהו קשה בשירות בסטי"לים. אתה מנותק מהכול, בלב ים. אבל אז אתה מפליג ורואה פתאום להקת דולפינים. מי בשירות שלו זוכה לזה?"
אחרי הצבא, לוגסי מקווה ללמוד אמנות ב"בצלאל" ולפתוח בירושלים פאב שייראה בערך כמו החדר שלו, אף על פי שהתגובות לכך הן לא חד־משמעיות. "הרבה אנשים אומרים, 'איזה חדר מלחיץ, הכול סוגר, אין אף קיר לבן'", הוא מצטט. "ובאמת, אין פה פינה ריקה. בחדר שהיה לי קודם היו פוסטרים גם על התקרה. זה בעיקר מעורר מוזה", הוא מסביר. "כשאני פה יוצאים לי הציורים הכי יפים. מוזיקה, אורות מעומעמים, בירה טובה, וזה עושה את שלו. כל הקסם יוצא".
פריט נבחר 1: ציפור מפוחלצת - "מצאתי אותה בספינה, במקום שנפלט אליו אוויר חם. בגלל שהיא מאוד קטנה ונחשפה לאוויר החם, כל מה שהיה בתוכה נעלם ונשארה רק המעטפת החיצונית. הלבשתי אותה על גזע העץ ומרחתי הכול בלכה, שלא תיהרס".
פריט נבחר 2: גולגולת מעוטרת של פר - "את הגולגולת מצאתי ברמת הגולן, ציירתי עליה צ'יף אינדיאני והדבקתי נוצות. אף פעם לא חשבתי לצייר על גולגולות, עד שראיתי מישהו בשוק הפשפשים מוכר ב־500 שקל גולגולת שהוא צייר עליה בעט כחול. התרבות של האינדיאנים מאוד מעניינת אותי. הם חיו חיים צבעוניים, ערכו טקסי תודה לאמא אדמה והאמינו שצריכים להעניק לטבע בחזרה".
חדר הפולק של ענבל קים נהיר
הבית: מושב מרחביה
בבסיס: מש"קית ת"ש בבסיס
החסנה צפון
מש"קיות ת"ש ידועות בנטייתן לקשט בהגזמה את סביבת העבודה שלהן, אבל נראה שסמל נהיר לקחה את זה צעד אחד קדימה. במשרד שלה מככבים גיטרה, מצלמה, שלל תמונות ומובייל של פרפרים תלויים מהתקרה. "אנשים נכנסים למשרד ואומרים, 'אוקיי... זה לא צבא'", היא צוחקת. "אבל אני חייבת לעבוד במקום שמבחינה ויזואלית נעים לי".
נהיר אוהבת צילום ועיצוב פנים, ולדבריה יש קשר בין השניים. "המצלמה היא כלי שמלמד אותך להסתכל – אתה מתאמץ כדי שתמונה תצא לך יפה, ואתה רואה את העולם אחרת", מסבירה סמל נהיר. "גם בעיצוב, אני אוהבת להסתכל על דברים מזוויות חדשות, ולדמיין איך הם ייראו".
ואכן, נראה שהרבה דמיון הושקע בבניית חדרה בקומת המרתף של בית הוריה. בקירות הסגולים משתלבות קורות עץ, וביניהם פזורים כורסאות נצרים, גיטרות וכובעי קש – מאפיינים בולטים של הפולק והקאנטרי, ז'אנרים מוזיקליים שהיו ההשראה שלה לעיצוב. "הייתי רוצה לחוות את המוזיקה והתרבות של שנות ה־60 וה־70", מפנטזת נהיר. "תמיד אמרו לי שאני לא מתאימה לתקופה שלנו, ובאמת אני לא אוהבת שדברים נראים חדשים. הדבר הראשון בדירה היה קיר העץ הזה. הלוואי שיכולתי לגור ביער באיזו בקתה, אבל אני אוהבת גם את הבית", היא מחייכת.
החדר של נהיר שימש את אביה לעבודתו עד לפני שנה. כשהוא עבר למשרד גדול יותר, בתו חמקה פנימה. "הייתי בסיפוח לר"ם 2 חצי שנה. לא ממש יכולתי לצאת מהבית, אז בניתי את המקום הזה", נזכרת נהיר, שמשרתת בצפון, במרכז ציוד הלחימה והחלפים. "הדפסתי תמונות, ציירתי, צבעתי קירות. די הלך לי הכסף על הדירה הזאת, אבל פה יש לי את כל העולם שלי לעשות מה שבא לי. יש כאן אווירה שאותי לפחות מרגיעה. תמיד יש לי מוזה כאן".
יש מישהו מיוחד שהיית רוצה לארח פה?
"את כולם!" היא מכריזה. "כל
מי שרוצה שיבוא לג'מג'ם, יש פה סאונד מאוד מעניין עם כל ההד שנבלע בעץ. אולי את ניל יאנג, הוא מגיע
להופיע בארץ עוד מעט. נלך, נגיד לו שלום, נזמין אותו".
פריט נבחר: ציור קיר של האלבום "ABOVE" - "עוד לפני שבכלל היה משהו בדירה ציירתי על הקיר את העטיפה של האלבום הזה, שהוא היחיד של להקת "Mad Season". המוזיקאים בלהקה ניגנו בכל מיני להקות גראנג' אחרות, והתאחדו לסופר־גרופ חד־פעמי.
חדר המרפסת של בן שקיר
הבית: מושב דלתון
בבסיס: לוחם בגולני
עד לאחרונה החלל שבו גר היום שקיר שימש מרפסת לכל דבר, עם מנגלים וכל המשתמע מכך. לפני שנה הוא גילה את הפוטנציאל שיש למקום, ושלח את בני המשפחה למצוא מקום חדש לשעת התה. "אני אוהב את המקום כי הוא מנותק יחסית משאר הבית, מה שהפך אותו למקום מפגש אידיאלי", אומר שקיר, שמשרת בגדוד "ברק" של החטיבה החומה. "חברים שלי מרגישים פה נוח במיוחד, אני יכול לצאת ולחזור בלי שאף אחד ישים לב שהלכתי. תמיד פתוח פה ואם אחד החבר'ה שכח משהו במקרר או רוצה לשאול ממני בושם הוא נכנס חופשי, גם בשבתות כשאני סוגר בצבא".
תהליך ההסבה של המרפסת לחדר כלל התקנת חלונות וכמובן ריהוט מחדש. "התחלתי להוציא ספות מהבית, לקחת רהיטים מדודים, נהייתי אלטע־זאכן", צוחק שקיר. "תמיד רציתי שתהיה לי פינת ישיבה, כמו סלון. כשהגיעו אליי חברים לחדר הקודם אחד ישב על המיטה, השני על כיסא המחשב, והרגשתי שזה מתפספס איכשהו. יש לי פה את הנוף של כל הרי הגליל. יש פה הרבה אוויר, בקיץ אני פותח את החלונות וישן כמו תינוק".
פריט נבחר: דגל הגדוד - "הייתי רוצה להוסיף עוד תמונות, אבל אין כל כך זמן תוך כדי הצבא. בגלל זה תמיד אחרי רגילה החדר משתנה ממש. לפני כשנה המ"כ שלי עבר תפקיד ועשה כל מיני הענקות. אני קיבלתי את הדגל וזה היה בדיוק כשעברתי לפה. יש כאן חלל ענק, ואם הקירות היו ריקים היו מרגישים את זה. הייתי חייב למלא את החלל במשהו, ואין כמו הדגל".