לרובנו יצא לשרת בצבא עם חייל בודד, כזה שמגיע לשירות עם מבטא שונה, ועם סיפורים על המשפחה והחברים מארץ רחוקה. הרבה מהחיילים הבודדים יוצרים ביניהם קשרים מיוחדים במהלך קורס העברית שהם עוברים במחווה אלון לפני תחילת הטירונות, חלקם אפילו ממשיכים לשירות ביחד ובכך יוצרים לעצמם מעין פורום או קבוצת תמיכה שמחליפה את המשפחה שגרה במקומות רחוקים.
שלושה חברים שכאלו הם תיאודור מאיטליה, ג'ים מצרפת וג'וש מארצות הברית, שנפגשו בתחילת השירות והמשיכו לשירות משותף בחטיבת כפיר.
תיאודור הוא אישיות גלובלית למדי – אמו מגיעה מרוסיה, אביו אמריקאי והוא עצמו גדל באיטליה. לארץ הוא הגיע לפני שנה וחצי והוא התגייס לצה"ל כשהתחנה הראשונה היא מחווה אלון. "למדתי שם עברית. מכיוון שאני עולה חדש, העברית שלי לא היתה ברמה טובה", הוא מספר. "פגשתי שם את החברים הכי טובים שלי ועכשיו הם פה איתי בפלוגת חרוב". במחווה אלון, פוגש תיאודור עוד חיילים עולים חדשים בדיוק כמוהו ומתוודע לאנשים מכל העולם, ביניהם ג'ים וג'וש שהמשיכו איתו לטירונות באותה הפלוגה.
באופן חריג, למרות קשיי השפה, תיאודור מגיע לקורס חובשים קרביים. "זה לא משהו קל בגלל השפה. זה לא קורה הרבה שעולה חדש הולך להיות חובש. אחרי חודשים לא פשוטים סיימתי את הקורס ואז חזרתי לגדוד, לפלוגה. המשכתי עם האימון המתקדם ואז הציעו לי להיות קצין ארגון רפואה". כעת, הוא בתהליכי המיונים.
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
כמוהו, גם ג'ים, מצרפת, הגיע לארץ לא מזמן, אחרי חיים שלמים באירופה. "זה היה לפני שנתיים. בצרפת לא עשיתי כלום, עזבתי את בית ספר, אז אמרתי לעצמי – נעשה משהו לחיים. שמעתי שבצה"ל אפשר לעשות בגרות בצבא, אז ראיתי בזה הזדמנות". כבר כשהוא היה אי שם באירופה הקרירה, ג'ים הרגיש שישראל זה הבית. "אין לנו מדינה אחרת", הוא משתף בתחושות שליוו אותו לפני העלייה לארץ. "זה להגן על הבית שלי. אני יכול לעשות בגרות ולחיות פה כמו שצריך". לדבריו, הסיטואציה של האנטישמיות בצרפת לא קלה ולדעתו, כל היהודים צריכים לעלות לארץ.
לאחר הגיוס לצבא, ג'ים ניגש לגיבוש ליחידת הכלבנים עוקץ וחווה את החוויה הלא נעימה שחווים לא מעט נערים ישראלים, כאשר לא התקבל, אבל הוא המשיך הלאה עם חיוך. "אני אוהב את השטח. אני אוהב הרבה דברים בצבא. זה מעניין. זה פיזי, אתה לא סתם יושב על הכיסא מול המחשב".
אנחנו מדברים עם השלושה אחרי שיא ההכשרה שלהם – מסע הכומתה. תיאודור אמנם לא עשה את מסע הכומתה מסיבות בריאותיות, אבל השניים הנותרים סיימו אותו עם לא מעט תחושת סיפוק אחרי כברת הדרך מכובדת, אבל כמו תיאודור, גם השניים האחרים ראו באתגר השפה אתגר גדול יותר מהאתגר הפיזי שהצבא מציב. "השפה זה היה ממש קשה", אומר ג'וש, הצלע האמריקאית במשולש החברים. "בהתחלה לא ידעתי שום מילה. למדתי את כל העברית שלי פה. גם החלק הפיזי היה קשה, אבל לאט-לאט עובדים על הפיזי ועל השפה שלי".
בעוד שבמהלך השבוע הם חיים בדיוק כמו החברים שלהם בבסיס, בסופי השבוע, כשכל החברים חוזרים למשפחות שלהם, הם כל אחד מהם חוזר לדירה שהוא שוכר, למציאות סופי שבוע שונה. תיאודור גר בנתניה עם חבר בדירה שהם שוכרים כשותפים, ג'וש שוכר דירה ברחובות עם עוד שני שותפים וג'ים גר כיום בבית החייל ברמת גן ושואף לעבור להתגורר בקיבוץ בעמק בית שאן. מלבד אחותו הגדולה של ג'וש וסבתא של ג'ים, אין להם עוד משפחה בארץ והחברים שלהם ממלאים חלל מאוד גדול בסופי השבוע.
באשר למשפחות והחברים שנשארו בחו"ל – השלושה מוצאים את עצמם בתור מסבירים של ישראל כאשר הם מקבלים כל הזמן תגובות תמהות בעקבות ההחלטה לעלות לארץ ולהתגייס לצבא. "מחו"ל זה נראה שמסוכן פה", אומר ג'וש ואליו מצטרפים השניים הנותרים. "חלק מהחברים שלי אומרים שזה מוזר. חלק אומרים שזה מסוכן. הם חושבים שאי אפשר לחיות בישראל", אומר ג'ים ותאודור מסכים. בפועל מה שקרה זה שהשלושה העלו את מפלס העניין בישראל במקומות שמהם הם מגיעים. "אמא שלי אמרה שאם אני שמח פה זה כנראה לא כמו שזה מראה מחו"ל ושאולי הם יבואו לגור איתי", אומר ג'וש. ג'ים עורר את החשק דווקא אצל אחיו הצעיר שכבר חולם על השירות באגוז וגם החברים היהודים שלו ששוקלים לעלות בעקבותיו. תיאודור לעומת זאת, הפך להיות המארח הישראלי של כל החבר'ה מאיטליה שבאים לגלות את ישראל הקטנה ושמחים להתארח מתי שרק אפשר.
כשאני שואל אותם על בנות זוג, הם מעלים עוד סוגיה שצריך לפתור:
תיאודור: "עדיין אין".
ג'ים: "הלוואי שתהיה לי חברה. אני מאוד רוצה".
ג'וש עונה בקריצה: "שכל בנות ישראל ידעו שאנחנו חיילים בודדים ונכון להיום, אנחנו בודדים".
שיהיה בהצלחה וקליטה מוצלחת בארץ.