עדיין לא ברור מתי תיגמר המלחמה בעזה ובאילו תנאים, אך כבר ברור כי הרצועה לא תיראה אותו דבר ב"יום שאחרי". בתוך חדרי קבלת ההחלטות הולכים ומתרבים הקולות שרוצים לבנות מחדש, על ההריסות, את ההתיישבות היהודית בעזה. אומנם ראש הממשלה בנימין נתניהו טען בעבר שזה "יעד לא ריאלי", אך גם בתוך מפלגתו שלו יש מחלוקות עזות בנושא.
השבוע יצא שר הביטחון יואב גלנט חוצץ נגד הכוונות האלה ואמר בסיעת הליכוד: "אין לנו מספיק חיילים להישארות בעזה, זה יאריך את השירות הצבאי לארבע שנים". אך גם השר, שנתקל שם בביקורת חריפה, יודע כנראה שרעיון השיבה לעזה – אם מתוך "נקמה" בחמאס, אם מתוך תפיסה ביטחונית ואם מגעגוע היסטורי – צובר קהל תומכים, ולא רק בכנסת.
התארגנויות כבר החלו לצוץ, מפות כבר שורטטו – ומאות ישראלים הצהירו בכתב שהם מוכנים לעבור לגור בעזה. הפעילות של אותם גרעינים זוכה לרוח גבית מפוליטיקאים, כפי שהיה אפשר לראות בכנס שנערך בסוף ינואר – ובו רקדו שרים וח"כים עם הקהל וקראו ל"עידוד הגירה מרצון" של עזתים כדי להקים מחדש התנחלויות.
השבוע אף הכריז השר איתמר בן גביר: "אשמח לגור בעזה, אעשה זאת אם תהיה אפשרות". זמן קצר לאחר מכן אמר ראש הממשלה לתקשורת הזרה: "יישוב מחדש של עזה מעולם לא היה על הפרק ואמרתי את זה בגלוי, למרות שחלק משותפיי לא אוהבים את זה". עד שהממשלה תצביע ותכריז באופן רשמי אם היא בעד או נגד הרעיון, אנחנו צללנו לארכיון – ולנתונים – כדי לזכור ולהזכיר איך נראו החיים שם, מה קרה במרוצת השנים ליחסי השכנות עם הפלסטינים וכמה כוחות צבא הוצבו שם.
על המפה: הקמת היישובים מאז 1967
לאחר מלחמת ששת הימים קודמה בממשלה "תוכנית חמש האצבעות" לביתור רצועת עזה באמצעות חמישה גושי התיישבות. ב-1970 הוקמה כפר דרום, היאחזות הנח"ל הראשונה בעזה, שנועדה להקים מחדש את היישוב שנוסד ב-1946 ונהרס במלחמת העצמאות. אחריה הוקמה נצרים, ב-1972. בשנות ה-70 וה-80 הוקמו התנחלויות נוספות, וחלקן קלטו גם מפונים מחבל סיני.
בשנת 2001 הוקמה ההתיישבות "שירת הים", בתגובה על הפיגוע באוטובוס הילדים של כפר דרום, והיא הפכה להתנחלות ה-21 בחבל עזה. ההתנחלויות התפרסו על כ-20% משטח הרצועה, והיו רובן באזור החוף. ב-2005 גרו בהתנחלויות בחבל עזה כ-8,600 תושבים, מתוכם כ-3,500 ילדים: הם פונו בקיץ 2005 עם עוד אלפי ישראלים שהגיעו לחבל עזה בתקווה למנוע את ההתנתקות.
שגרת החיים ברצועה
אחרי המבצע למיגור הטרור ברצועת עזה ב-1971 ו-1972 שרר השקט ברצועה למשך יותר מעשור. בתקופה זו הגיעו תושבים נוספים לאזור וזכו לרמת חיים אחרת: מרחבים, ים ודיונות, לצד קשרי מסחר עם הערבים באזור. קפיצה לקניות בח'אן יונס או בעיר עזה הייתה עניין שכיח, וגם לימודי נהיגה. לצד זאת פיתחו תושבי הגוש מסורות ומערכות משלהם – מוסדות חינוך, חקלאות, מתנ"ס ופסטיבל "חוגגים קטיף" שהתקיים מדי שנה. נוסף על כך התפתחה באזור תיירות – מטיולי ג'יפים וסוסים ועד נופשים לציבור הדתי – ומלון "חוף הדקלים" הוקם על חוף הים של עזה.
ארבעה חופים פעלו בעזה – התמרים, הדקלים, נצרים ואשלים – ושני פארקים גדולים: פארק האגם, שבו נערך פסטיבל המוזיקה "חוגגים קטיף", ופארק "קטיפארי" שבו פעלה פינת חי. בתחילת שנות ה-90 נחנך בגוש קטיף מנחת למטוסים קלים, שנועד בעיקר למתארחי המלון והיה אמור לשמש גם בית ספר לטיסה. בשל המצב הביטחוני והסכמי אוסלו דעכה הפעילות במנחת ולימים אסר צה"ל לחלוטין טיסות פרטיות בשמי גוש קטיף.
גידולי חקלאות בולטים
אחד התחומים המשגשגים ביותר ביישובי חבל עזה היה החקלאות. למרות תנאי הפתיחה המאתגרים, באזור מלא דיונות וחול ברובו, הצליחו חקלאי גוש קטיף לגדל פירות וירקות רבים – בעיקר בזכות השקיה בטפטוף, שגם היא המצאה ישראלית, והקמת חממות רבות.
עם השנים הפך "גוש קטיף" לשם נרדף לירקות ללא תולעים, והם גם זכו לכשרות מיוחדת ונחשבת. בגידולים המרכזיים בעזה: עגבניות שרי, פלפלים, חסה, גרניום ועוד. ב-2004, כשנה לפני ההתנתקות, היו בעזה כ-4,400 דונם של חממות. לפני הפינוי, כ-65% מהירקות האורגניים, 90% מהירקות נטולי התולעים וכ-60% משתילי הגרניום בישראל הגיעו מגוש קטיף.
היחסים עם השכנים הפלסטינים
המתיישבים שהגיעו לעזה בשנות ה-70 וה-80 פעלו בחסות הממשל הצבאי, שפעל בנחרצות (בעיקר לאחר רצח ילדי משפחת ארויו) למיגור הטרור. השקט ששרר עד לאינתיפאדה השנייה הביא להתפתחות קשרי מסחר, תעסוקה ותיירות. ואולם התחזקותם של ארגוני הטרור ופרוץ האינתיפאדה הובילו למצב שונה. הטרור נגד המתיישבים כלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה בשנות ה-80, ולאחר מכן גם פיגועי ירי והנחת מטעני חבלה לצד פיגועי דקירה והתאבדות. סידורי האבטחה תוגברו ותנועת הישראלים הפכה לממוגנת יותר ויותר.
במסגרת הסכמי אוסלו נמסרה רצועת עזה לשליטת הרשות הפלסטינית (הסכם "עזה ויריחו תחילה") מבחינה אזרחית. ישראל הקיפה את הרצועה בגדר ביטחון כדי למנוע "זליגת" טרור מעזה. הכניסה אליה והיציאה ממנה התאפשרו רק במעברים – ומאמצי האבטחה סביב היישובים הוגברו. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 התרבו הפיגועים נגד תושבי גוש קטיף – וגם הרקטות הראשונות, הקסאמים, שוגרו – לצד פצצות מרגמה: לפי ההערכות, כ-6,000 רקטות ופצמ"רים שוגרו לעבר תושבי גוש קטיף.
השקט שנגמר: האינתיפאדה הראשונה
המצב הביטחוני הרגוע ששרר מ-1972 הופר עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987: רצף האירועים האלימים החל ב-8 בדצמבר, בתקרית שבה נהג משאית ישראלי פגע במוניות מקומיות. באותה תאונה, שהתרחשה יומיים לאחר רצח הישראלי שלמה סקל בשוק בעזה, נהרגו ארבעה פועלים פלסטינים. במהלך הלווייתם פרצו מהומות קשות.
שורת גורמים שבעבעו מתחת לפני השטח – הקצנה דתית, קשיים כלכליים, תחושת חוסר מוצא מדיני ועוד – הלהיטו את הרוחות. מעגל האלימות והטרור התרחב, עשרות ישראלים נרצחו, והתקוממות הפלסטינים באזור הביאה לבסוף לקריסת הממשל האזרחי-צבאי של ישראל. ארגון חמאס הוקם באותם ימים, החל לתפוס אחיזה – וגם להוציא להורג "משת"פים" רבים של ישראל.
הפיגועים שטלטלו את יישובי חבל עזה
1971 – רצח ילדי משפחת ארויו: ב-2 בינואר טיילה משפחת ארויו, שעלתה מאנגליה לישראל, בעיר עזה. צעיר פלסטיני זרק רימון לתוך רכב המשפחה. שני הילדים – דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5 – נהרגו, אימם פריטי נפצעה קשה. המחבל ושני שותפיו נתפסו ונשפטו למאסר עולם: הם שוחררו מהכלא בעסקת ג'יבריל ב-1985. בעקבות הפיגוע שינתה ישראל את תפיסת האבטחה באזור, הקימה גדר מערכת ויצאה למבצע במחנות פליטים ולפעולות קומנדו ממוקדות.
1994 – פיגוע ההתאבדות בצומת נצרים: ב-11 בנובמבר פוצץ עצמו מחבל מתאבד שרכב על אופניים סמוך לג'יפ צה"לי. שלושה קצינים – סרן דרור אלעד, סרן חזי ספיר וסגן יותם רהט ז"ל – נהרגו, עוד תשעה ישראלים ופלסטינים נפצעו.
2000 – פיגוע אוטובוס הילדים: ב-20 בנובמבר נורה פגז לעבר האוטובוס שהוביל ילדים למוסדות החינוך של גוש קטיף. שניים נהרגו – המורה מרים אמיתי ואיש האחזקה גבריאל ביטון – ועוד תשעה נפצעו, בהם שלושה ילדי משפחת כהן: רגליהם נקטעו מהפיצוץ העז. מבצעי הפיגוע מעולם לא נתפסו, השטח שממנו בוצע הירי חושף.
2002 – הפיגוע במכינת עצמונה: ב-7 במרץ עבר מחבל את הגדר ופתח באש לעבר צריף שבו שהו תלמידים מהמכינה הקדם-צבאית עצמונה. המחבל ירה ויידה רימונים עד שחוסל בקרב יריות: בפיגוע נרצחו טל קורצווייל, אשר מרקוס, אריאל זאנה, ערן פיקאר ואהרון קרוגליאק ז"ל, בני 18 במותם.
2004 – רצח טלי חטואל ובנותיה: ב-2 במאי פתחו שני מחבלים עזתים באש על רכבה של טלי, תושבת גוש קטיף בת 33, שנסעה באזור ח'אן יונס. הם אילצו אותה לרדת לשוליים והמשיכו לירות מטווח אפס ולוודא הריגה: טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, נרצחה – וכך גם ארבע בנותיה שהיו איתה באוטו: הילה בת ה-11, הדר בת ה-9, רוני בת ה-7 ומירב בת השנתיים.
כמה כוחות צבא היו בשטח הרצועה
השליטה האזרחית בעזה הועברה לידי הרשות הפלסטינית כעשור לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, אך לצה"ל היו כוחות ומוצבים בתוך הרצועה. לפי נתוני צה"ל, ב-1994 – בעקבות תוכנית "עזה תחילה" – החזיקה החטיבה המרחבית הצפונית בשלושה מוצבים ומפקדות והכילה שבע פלוגות; לחטיבה המרחבית המרכזית היו עשר פלוגות בשלושה מוצבים ומפקדות; ולחטיבה המרחבית הדרומית היו עוד שבע פלוגות, וגם יחידת המסתערבים "שמשון" פעלה בפיקודה. המבת"ש (המנגנון הביטחוני לתיאום ולשיתוף פעולה) הפעיל שתי פלוגות מג"ב – פלוגת נצרים ופלוגת קטיף.
במסגרת ההתנתקות נהרסו תשתיות רבות – מחנות צה"ל, בסיס אוגדת עזה, מוצב מפקד הפיקוד, מקלטים, "גשר מור" הסמוך לכיסופים – וגם הכוחות בציר פילדלפי פונו. פעילות המנגנון לתיאום ולשיתוף פעולה שולבה בעבודת המעברים לרצועה.
התנתקות: ההחלטה, המחאה, הפינוי
רעיון הנסיגה מחבל עזה קודם בתחילה בידי עמרם מצנע, שעמד בראש מפלגת העבודה ב-2003. ראש הממשלה אריאל שרון התנגד ואמר כי "דין נצרים כדין תל אביב", אך בדצמבר אותה שנה, בכנס הרצלייה, הכריז על כוונתו לממש את תוכנית ההתנתקות.
התוכנית קראה לפינוי כל האזרחים והמתקנים הצבאיים מרצועת עזה, חזרה לקו הגבול של 1967 תוך שמירה על שליטה אווירית וימית בעזה – ופינוי ארבע ההתנחלויות גם בצפון השומרון.
המהלך זכה לתמיכה בין-לאומית אך נתקל בהתנגדות קשה מתוך מחנהו של שרון: "המחאה הכתומה" פרצה בימין – וכללה תפילות המונים, עצרות ענק, מעבר של מתנגדי הפינוי לעזה וגם חסימות כבישים. כמה "מורדים" אותרו בשורות הליכוד ואיימו להכשיל את הנסיגה. אף ששרון הפסיד במשאל הפנימי בליכוד על תוכנית ההתנתקות ב-2004, הוא המשיך במהלך – והתוכנית אושרה בכנסת באוקטובר 2004, בזכות תמיכת רוב נציגי השמאל.
לאחר שנדחו העתירות בבג"ץ, החלו ההכנות לפינוי – והוא יצא לפועל לאחר תשעה באב והושלם בתום שמונה ימים סוערים ואמוציונליים. דוח מבקר המדינה העריך את הוצאות ההתנתקות בכ-9 מיליארד שקל, יותר מ-4 מיליארד מהם הוקצו לפיצוי המפונים.
