עמית בר זאב, שמשרת כלוחם בסיירת גולני, מצא את עצמו בלב שכונת זייתון שבעיר עזה - בקרבות אל מול המחבלים פנים אל פנים ב"קן הטרור". אלא ששם הגיע הרגע שהוא לא ציפה לו ושכנראה לא ישכח לעולם: פצמ"ר שנורה לעבר הלוחמים התפוצץ במרחק אפסי ממנו. בר זאב, בן 20 משבי ציון, נפצע קשה מאוד מרסיס שחדר לליבו. כנגד כל הסיכויים, וחייו ניצלו ברגע האחרון.
"נכנסתי לעזה שבועיים אחרי תחילת התמרון", שחזר בר זאב בריאיון ל-N12. "הייתי שם כשבוע עד שנפצעתי. קמנו ב-6 וחצי בבוקר לפעילות, המ"פ אמר שהיא התבטלה בשלב הזה ושנחכה לשעה אחרת. יצאנו להתרענן קצת ואז היה הפיצוץ הראשון - זה היה הפצמ"ר הראשון שירו לעברנו, כ-60 מטרים מאיתנו", הוא ממשיך ומתאר. "לא עברו כמה שניות ואז הפצמ"ר השני נפל, ממש מטר ממני".
"המזל שלנו שהוא פגע קודם כל בגג המתכת של השוק שהיינו בו", מספר עמית על הדקות המטלטלות שבהן הוא נפצע, יחד עם 7 מחבריו לסיירת גולני. "עפו רסיסים לכל עבר. הלכתי כמה מטרים אחורה, הרגשתי שחטפתי רסיסים".
"איבדתי כבר הכרה, לא נשמתי"
על השניות שאחרי הפגיעה הוא אומר: "לא כאב לי כלום, רק הרגשתי שחטפתי רסיסים בכל הגוף. קלטתי שהס.מ"פ שלי מסתכל עליי, הוא התיישב כי חטף רסיס ברגל. צרחתי את השם שלו ואמרתי 'חטפתי חטפתי'. הוא קם אליי, כשהוא מדמם ברגל, ופשוט תפס אותי בבית השחי ומשך אותי לתוך ה'נמר' יחד עם חבר טוב שהצטרף אליו. הם הפשיטו אותי וראו שפריצים של דם. המ"פ שלי רץ לקרוא לרופא שהיה 50 מטר מאיתנו. כל הזמן הזה אני עדיין בהכרה וצורח מכאבים. אמרתי לרופא 'דוד, אני לא נושם, אני לא נושם' ואז איבדתי הכרה לגמרי".
הרגעים הבאים היו מכריעים: רק פעולה מהירה ומקצועית של הצוות שטיפל בעמית אפשרה את פינויו לבית החולים והיא שהצילה את חייו. "הם ראו בצד הימני כניסה של רסיס. הם לא תיארו שהוא עבר את כל הדרך עד ללב", מתאר עמית. "הם ראו שאיבדתי הכרה ולא חשבו פעמיים. ישר ניסו להרדים לי את אזור הצלעות ואז פתחו לי נקז אוויר - ממש הכניסו סכין, פתחו, והכניסו צינור. איבדתי כבר הכרה, לא נשמתי, הלב שלי כבר לא דפק. זה מה שהציל לי את החיים".
עמית מתאר את הכאבים העזים שחש באותם רגעים דרמטיים לפני שפונה: "הכול היה דם. היה לי דימום פנימי מאוד גדול. אני זוכר את הכאב הזה, זה הכאב הכי גדול שהרגשתי בחיים שלי. אני מנסה להוציא את הצינור מהצלעות שלי וקושרים אותי. אני צורח מכאבים. כולם אמרו לי 'תירגע תירגע, הכול בסדר, אתה תחיה'".
"אלו היו שעות מאוד קשות"
בתוך דקות ספורות מרגע הפציעה נלקח עמית על גבי "נמר" פינוי לאזור נחיתה, שם חברו בינו לבין צוות החילוץ של יחידת 669. עמית תיאר את אותם רגעים שבהם היה בהכרה מעורפלת על גבי המסוק בדרך לבית החולים שערי צדק בירושלים: "נלחמו על חיי במסוק. הרופא שפינה אותי עלה בקשר ושאל מה איתי. אמרו לו כבר שעמית לא שרד - לא הייתי בטוב בכלל. אותו רופא ראה אותי כמה ימים אחרי בשערי צדק והיה בשוק, הוא לא הבין, הוא חשב שאני מת. במסוק אני זוכר רק שאני מחייך לסמ"פ והוא מחייך אליי, ואני עושה לו תנועה עם האגודל שהכול בסדר".
באותם רגעים בדיוק, הוריו של עמית התבשרו על פציעתו. אימו רויטל מתארת את רגעי האימה: "לקחו אותנו במונית עם קצין מהצבא לשערי צדק. בהתחלה אמרו שהוא במצב קשה וליבי לא היה בטוב. עד שהגעתי לבית החולים היו רק בכי ותחנונים לבורא עולם שיציל אותו. כשהגענו לשם הוא כבר סיים את הניתוח, רופאים כבר חיכו לנו, קיבלו אותנו והסבירו לנו בדיוק מה עבר. תחושות ש'זהו, העולם נגמר לנו', אלו היו שעות מאוד קשות כשהוא היה בטיפול נמרץ. 48 שעות התפללנו".
עמית, שנחת עם המסוק בבית החולים, הובל ישירות לחדר הניתוחים. "הרופא אמר שהיה לנו 'בסיעתא דשמיא' - הרסיס נעצר בדיוק במחיצה. אם היה ממשיך גם לחדר השמאלי כנראה שלא היינו נפגשים בבית חולים", נזכרת האם רויטל. "ראו ב-CT שיש לו רסיס בלב. בהתייעצות עם הרבה אנשי רפואה, כולל הפרופסור משערי צדק שטיפל בו, הם החליטו שמשאירים את הרסיס במחיצה".
קבלת הפנים המרגשת בחזרה הביתה
"עמית יצטרך לחיות עם הרסיס לצידו בתוך הלב כי הניתוח כדי להוציא אותו החוצה מאוד מאוד מורכב. הנזק האפשרי מהניתוח יכול להיות יותר קשה מהרסיס. יש לו הרבה רסיסים בתוך הגוף שכרגע נשארים, כי הוא צריך להתחזק מבחינה לבבית כדי להוציא אותם". האם מוסיפה כי "הנס של עמית זה שהרסיס נתקע לו במחיצה. היו לו הרבה ניסים אבל זה אחד הניסים הגדולים".
לאחר 48 שעות מטלטלות בבית החולים שערי צדק, עמית נותק ממכשירי ההרדמה וההנשמה ולאחר כשבוע הועבר לשיקום בבית החולים שיבא תל השומר. "אני פה כבר שלושה שבועות ועובר טיפולים", מספר עמית, בריאיון שמתקיים בין הטיפולים. "לאט לאט מתחזקים. אני עדיין חלש, נורא כואב לי אבל מתחזקים. אני חושב שאני חזק. אני מבין שאני עובר פה טיפול ממש טוב."
עמית מוסיף ומספר על אירוע מרגש שאירע בשבוע שעבר: "יצאתי בסוף השבוע הקודם הביתה וחצי מהמושב פשוט חיכה לי עם דגלים, מוזיקה, שירים ושלטים. יצאתי מהמונית והלכתי איתם כמה שאני יכול, קיבלו אותי בצורה מטורפת. גם בסוף השבוע האחרון כשיצאתי לא הפסיקו להגיע".
"זה חד משמעית נס גדול", הוא מסכם בחיוך. "תודה לאנשים שנלחמו עליי והצילו את חיי. אם זה הרופא בשטח והחברים שלי, הפרמדיקים, והחובש, 669 שהעיפו אותי משם תוך שעה, הרופאים בשערי צדק והאחיות, כולם".