הפסקת האש בלבנון נכנסה הבוקר (רביעי) לתוקף אחרי 418 ימי לחימה ו-127 חללים, מהם 82 חללי צה"ל ו-45 אזרחים. ראש הממשלה ושר הביטחון יחד עם חברי הקבינט, הגבילו את צה"ל במשך חודשים ארוכים, למרות הירי הכבד שישראל ספגה והעובדה שלראשונה מאז 1948 חבל ארץ שלם כמו נכבש על ידי ארגון טרור. אבל מרגע שישראל שחררה את הרסן בלבנון, לפני כשלושה חודשים, הצבא ומערכת הביטחון הצליחו להביא סדרה של הישגים צבאיים.
כמעט כל שכבת ההנהגה של חיזבאללה, פוליטית וצבאית, חוסלה, כולל מנהיג הארגון חסן נסראללה. חיזבאללה איבד, לטענת צה"ל, כ-80 אחוז ממאגר הרקטות שלו, בזה גם את רוב הטילים והרקטות לטווח הארוך. בנוסף ישראל פגעה קשה בכוח רדואן שהיה האיום המרכזי על יישובי הגליל העליון ובנוסף השמידה תשתיות טרור איכותיות, שחיזבאללה צבר ובנה במשך שנים רבות.
הסכם הפסקת האש הצליח בראש ובראשונה, לנטרל לפחות בשלב הזה את אחת הזרועות של האיראנים מלהמשיך ולהשתתף במלחמה. זה מאפשר לצה"ל ולדרג המדיני לחזור לעזה כזירה עיקרית ואולי גם לטפל באופן טוב יותר בזירות אחרות, למשל החות'ים, אם אלה ימשיכו לירות לישראל ולסגור את נתיבי השיט בים האדום. ייתכן שהפסקת האש עם חיזבאללה אף תביא להפסקת אש גם בגזרה הזו, כפי שטוענים גורמים בצבא. ימים יגידו.
עד כמה הפעולה בלבנון הייתה מוצלחת, תעיד העובדה שלראשונה מאז פרוץ המלחמה חיזבאללה, שכל הזמן הצהיר שלא יפסיק את האש עד לסיום המלחמה בעזה, חזר בו מההצהרה ועצר את האש, כשהוא משאיר את עזה לבד במערכה מול צה"ל.
בנוסף לזה, הסכם הפסקת האש גם יאפשר לצה"ל לדלל ולרענן את הכוחות, במיוחד אנשי המילואים שנמתחו עד הקצה ומעבר. הכינוי של הפסקת האש כהסכם כניעה, לא מתיישב עם המציאות בשטח. וזה קורה, צריך לומר, בגלל הצהרות והבטחות חסרות כיסוי ובסיס. ישראל יצאה למערכה שמטרתה הייתה לעצור את האש בצפון. הגבלת צה"ל במשך חודשים אורכים גרמה לכך שזה לקח כל כך הרבה זמן.
מכיוון שזאת הייתה המלחמה שהדרג המדיני אישר, חשוב לומר שהאיום מצפון עדיין קיים גם אם הם חלשים יותר. חיזבאללה עדיין מאיים ברקטות, בטילים ארוכי טווח ואפילו בטילי נ"ט. ישראל לא יכולה למנוע מתושבי דרום לבנון לחזור לכפרים שלהם בגלל הדין הבינלאומי, ולא מעט מהאזרחים האלה הם פעילי חיזבאללה, כשגם ככה המצב הקשה שלהם יהפוך אותם לתלויים עוד יותר בחיזבאללה, לנוכח חוסר התפקוד של מדינת לבנון. כפי שהתקיפות בסוריה לא הצליחו לעצור את התעצמות חיזבאללה, סביר שזה גם לא יקרה במסגרת ההסכם.
ההסכם שנחתם מול חיזבאללה גם לא מייצר יכולת אפקטיבית לעצור את התעצמות חיזבאללה מחדש. אבל חשוב לומר שההתעצמות הזו תיקח כמה שנים, אולי גם לא מעט שנים, זמן שהדרג המדיני והצבאי צריכים לנצל כדי לדחות עוד יותר את המלחמה אבל להתכונן אליה, כי המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן.
פה מגיע החלק של צה"ל. על הצבא לבנות תפיסת הגנה חדשה ולדאוג שבגבול ובעומק יהיה מספיק סד"כ (סדר כוחות) לסכל כל מהלך של חיזבאללה. זה דורש תקציב גדול מאוד וגם את זה צריך לומר. מה שיקבע את ההצלחה של המלחמה כמו גם חידוש ההרתעה, זו המדיניות של ישראל בלבנון. אם שוב תהיה הכלה של אירועים ויוותרו על הפרות, הספירה לאחור תתחיל שוב.
על ממשלת ישראל וגם צה"ל להיות שקופים ככל הניתן עם האזרחים כדי שאלה לא יהיו עיוורים למצבם. בנוסף לזה יש לזכור ששני הצדדים למדו אחד את השני ביותר משנה של מלחמה. שני הצדדים מפיקים לקחים ומתכוננים לעימות הבא, ויש לתת לזה משקל כשחושבים על היום שאחרי.
בסופו של דבר צריך לזכור שצה"ל הוא כלי של המדינאים בישראל, הוא קנה להם לא מעט שנים של שקט ועליהם לנצל את הזמן הזה כדי לדחות כמה שיותר את המלחמה הבאה, בלי לפגוע בהרתעה. אולי אפילו מהלכים אמיצים שיובילו להסכמים ארוכי טווח.