חוץ מההוא שתמיד מוצא סיבות להשתחרר באופן חד-פעמי, יש כמה טיפוסים קבועים שעולים איתך לשמירה. זה ממש לא משנה באיזו יחידה אתה משרת: אתה מכיר אותם, הם היו שם תמיד ויהיו שם לתמיד. קבל את פרופיל החבר'ה שלך מהמילואים, ואל תתפלא איך אנחנו מכירים אותם. הם עושים מילואים גם איתנו.
ההוא שלא יכול
אשתו עם בטן של חודש תשיעי, אימא שלו בדיוק שברה את הרגל, סבתא שלו על מכונת הנשמה, הילד נזרק מבית הספר, הילדה מפתחת הפרעות אכילה, הבוס בעבודה איים עליו בפיטורים, השכן מלמטה חייב לו 600 שקל ועד בית, מכונת הכביסה התקלקלה, הדוד דולף ובקיצור - הוא לא יכול להגיע הפעם למילואים. אבל שלא תחשבו שהוא משתמט או משהו - בשנה הבאה הוא תופס את המיטה הראשונה באוהל בצאלים.
ההוא שבורח מהבית
אשתו עם בטן של חודש תשיעי, אימא שלו בדיוק שברה את הרגל, סבתא שלו על מכונת הנשמה, הילד נזרק מבית הספר, הילדה מפתחת הפרעות אכילה, הבוס בעבודה איים עליו בפיטורים, השכן מלמטה חייב לו 600 שקל ועד בית, מכונת הכביסה התקלקלה, הדוד דולף ובקיצור - הוא תופס את המיטה הראשונה באוהל בצאלים.
ההוא שמנהל את העסק מהצבא
הוא לא מתכוון להזניח את העבודה רק בגלל שצה"ל זורק אותו לשבועיים אימונים בבאלי"ש. יש עסק לתפעל, יש עובדים לנהל ויש תקלות לפתור. אזניית הבלוטות' נעוצה לו עמוק באוזן, בכיס השמאלי דחוסים כמה פנקסים מהאפסנאות ועט, ויש גם מחשב נייד קטן עם מודם סלולרי, כדי שאפשר יהיה לפתוח משרד מאולתר במאהל. ובסוף היום הוא יודה לכם מאוד אם תדחו את המארב לעשר, כי בשמונה יש לו וידאו-צ'אט עם קונים פוטנציאליים מקנדה, וזה לא סובל דיחוי.
האידיאליסט
הוא מתייצב לכל צו עם סכין בין השיניים, מתקשר למ"פ פעם בחודשיים כדי לבדוק מה קורה עם התעסוקה הקרובה, ונכנס לפאניקה אם לא מגיע צו עד יולי. כשיש מלחמה ולא קוראים לו, הוא מקים אוהל מחאה מול הקריה. בסך הכול הוא פה כדי לשרת את המדינה, רק אל תספרו לו שמילואימניקים זה כוח עתודה.
הסטודנט
הוא בדיכאון מוחלט, כי כל שבוע מילואים עולה לו עשרה שיעורים, שלושה סמינרים ושלושה מבחנים לפחות, והוא בחיים לא יצליח להשלים את החומר בזמן – מה גם שכל שאר הסטודנטים בפקולטה הם חבורה של משתמטים, ובכלל כל המדינה הזאת חרא והוא הפראייר היחיד שעושה מילואים. הסטודנט מגיע למילואים עם תיק מלא במחברות ומחשבון כדי להתכונן למבחן בסטטיסטיקה א', הוא רק לא גילה עדיין שבשביל סטטיסטיקה א' למילואימניקים המציאו את מועד ג'.
הרווק
אין לו ממה לברוח, החיים שלו דבש ואלכוהול אבל הוא עדיין מוצא כמה סיבות טובות להגיע למילואים: אוכל חינם, סחבקיה ושתיים-שלוש בחורות שייהנו ממפלס החרמנות הגבוה. עבודה קבועה ממילא אין, ואת הדירה שלו הוא משכיר בינתיים לחבר, כך שהוא אפילו יוצא מורווח מכל העסק. הוא רואה את ההזדמנות שזימן לו הצו: בקו הוא מפלרטט עם החמ"ליסטיות ובחופשה הקצרה הוא יורד לאילת. כשמסתכלים עליו, אפשר להשתכנע שמילואים הם סידור לא רע כשאתה צעיר וחסר דאגות.
הסטלן שבדיוק חזר מהטיול של אחרי הצבא
אלה המילואים הראשונים שהוא עושה, רעמת השיער המבולגנת שלו בולטת בנוף המדברי וכל התחתונים שלו עדיין מסריחים מצ'ילום. הוא חזר רגוע ומואר, ובכל הזדמנות הוא מתגלגל לאוהל לתפוס מזרן ופינה שלווה. הוא לא מתכוון להניח לרעש הפגזים להחזיר אותו לשגרה, רק תעירו אותו כשמתחיל טורניר השש-בש.
הצעיר
מילואים ראשונים בפלוגה. אפשר לזהות אותו בקלות כי הוא היחיד שמגיע על אזרחי, אבל בתיק כבר יש לו מדי ב' דנדנשים, ווסט מלא ומשופצר וספיירים שיכולים לחמש מחלקת חי"ר. הוא לא ממש מוצא את מקומו, מנסה עדיין להבין אם המילואים זה מה שמספרים, בוחן גבולות (גילוח, גומיות בנעליים, נשק בתלה - סבבה?) ומגשש אם טוחנים צעירות בפלוגה. עד סוף המילואים הוא כבר יהיה מילואימניק מן המניין.
הזקן
זקנה במילואים היא עניין יחסי, כך שגם צעיר בן 35 עשוי למצוא את עצמו בעמדת זקן השבט. זה אומר לרוב שהוא כבר התקמבן בתפקיד עורפי במפקדת הפלוגה, מתנהל בשלוות נפש, חונך צעירים ויוצא עם האוטו לעיר לקושש תרומות. כן, צה"ל הוא אחד המעוזים האחרונים בחברה הישראלית בהם עדיין נהוג הכלל "והדרת פני זקן".
המתנדב
לפי תעודת הלידה הוא כבר פטור משירות מילואים, אבל לפי ההתלהבות על הפרצוף הוא לא מתכוון לפרוש לפני חתימת הסכם עם הפלסטינים, הסורים והאירנים. הוא הצטרף לפלוגה במלחמת יום כיפור, עבר איתה את כל מלחמות ישראל מאז, יש לו מספיק פז"ם לקבל דרגת אלוף, עשו עליו כתבה או שתיים באולפן שישי והוא מבטיח להישאר עד שאחרון הערבים יניח את נשקו. הוא עוד יחתום לכולנו על טפסי השחרור ממילואים.