חזרה לחיילות באמצע החיים היא לא דבר פשוט. ברגע אחד, אתה הופך מאדם חופשי, שמתעסק בעבודות, בחינות או מקום העבודה לחלק ממערכת. פקודות, נהלים, משמעת ודייסה לארוחת בוקר מחזירים אותך שנים אחורה. יום לפני כן אתה מוציא את "תיק המילואים" המיוחד ובו שפצורים, שרוכים ספייר וגומי לנעליים, שני זוגות מדים נקיים, סרבל טנקסיט אחד (בוגר מלחמת לבנון ועופרת יצוקה), אולר "לדרמן" (תמיד שימושי בטנק), ולא מעט זוגות גרביים צה"ליים שגורמים להזעת יתר, כאלה שאין בהם תועלת בחיים האזרחיים. ארוז, אתה יוצא לרחוב התל אביבי והופ - למילואים.
לא, הפעם לא תקראו עוד מאמר דעה על כמה קשה במילואים. קראנו מספיק כאלה, וכל מילה שנכתבה בהם חקוקה בסלע. הפעם, זווית קצת שונה. כן, זה קשה. כן, צריך להשלים את הפער כשחוזרים, אף אחד לא עושה הנחות. בעופרת יצוקה חזרתי כשרוב חבריי לספסל הלימודים כבר סגרו התמחות, אף אחד לא חיכה לנו, המילואימניקים.
בוחרים לעשות את זה מתוך אהבה למדינה
אני רוצה שיידע כל אזרח ישראלי שהמילואימניק במחסום, בפטרול, במארב - עושה את זה מבחירה. החברים שלי לפלוגה א' בגדוד 46 של השריון עושים את זה מתוך תחושת מחויבות עמוקה ואהבה למדינה. כן, זו הצהרה קצת פלצנית, אבל הנימוק הפשוט הוא שכל כך קל לא לעשות את זה. בכיתה שלי בפקולטה למשפטים באוני' ת"א, יכולתי לספור על אצבעות יד אחת את המשרתים שירות מילואים פעיל בקרבי.
במהלך הלימודים שמעתי סיפורים מחברים ללימודים ששירתו בקרבי ובחרו להשתמט משירות מילואים דרך "קומבינות". בארבע שנות פעילות במילואים יצא לי לראות כמה מעט כוח יש למ"פ ולי כמ"מ מול חיילים שלא רוצים להגיע לפלוגה. כן – מי שלא רוצה, לא הגיע לאימוני הטנקים ולקווים. ככה זה. בניגוד לשירות הסדיר, אין באמת מה לעשות עם חייל מילואים סרבן.
להיות מילואמניק זו בחירה של ממש. אלפי מילואימניקים פעילים בוחרים להגן עליך ועליי. חבריי לפלוגה א', מגיעים ממציאות של חיים נורמליים ובוחרים לגרז את הטנק, לעשות טיפול שבועי, לישון מעט מאוד בלילה. אנחנו בוחרים להיות שם בבוץ, בקור, בחום, באבק, בקושי מנטלי ופיזי לא פשוט, לחזור למסלול הרגיל ולעבוד קשה יותר כדי להשלים פערים. למה? כי אנחנו אוהבים את זה, אוהבים לתת. אנחנו, בוגרי עזה של האינתיפאדה השנייה, בוגרי מלחמת לבנון השנייה שבה איבדנו חברים טובים ורבים, אנחנו חוזרים כל פעם ונותנים מעצמנו למדינה.
זה צודק וזה נכון: עבור כל 10 ימי מילואים נקבל "יום הסתגלות"
לאחר שירות המילואים הארוך אנחנו תמיד חוזרים מהר לשגרת העבודה והיום-יום. בלי זמן להתארגן, בלי דקת חסד עם המשפחה או בהשלמת החסרים בלימודים. בצעד מחדש ומתחשב, חה"כ אבי דיכטר מסיעת קדימה הגיש הצעת חוק שנותנת חופשת הסתגלות לעובד שמשרת במילואים. על פי ההצעה, יזכו עובדים היוצאים לשירות מילואים ארוך ורצוף בחופשת "יום הסתגלות" לפני או אחרי השירות במימון המדינה. המנגנון המוצע הוא שעבור כל 10 ימי מילואים רצופים, יהיה זכאי העובד ליום הסתגלות אחד. למי שלא ידע- זוהי זכות הניתנת למילואימניקים עובדי מדינה. עובד במגזר הפרטי, כמוני, אשר משרת בדיוק באותו גדוד כמו חברו עובד המדינה איננו זכאי להטבה דומה.
בימים אלה, בהם המאבק למען צדק חברתי נותן את פירותיו, יהיה זה צודק ונכון להטיב דווקא עם אלה שתרומתם למדינה היא מתוך בחירה תוך הקרבה אישית. יום אחד של חופש בו עובדים יוכלו לנוח ולהשלים פערים בבית ובעבודה, ואבות יוכלו לבלות קצת עם ילדיהם, יעשה קצת צדק עם מעמד הביניים הנשחק.
הכותב הינו מתמחה בעריכת דין ומילואימניק בחיל השריון בדרגת סגן.