המחבלים כבר הצליחו להחדיר את מכונית התופת לתחום המכללה להנדסה בירושלים ומעונות הסטודנטים קרסו. כל הטלפונים של אנשי יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף מצלצלים באחת. המילואימניקים הגיעו בתוך שלוש שעות בלבד למוקד האירוע.
כמעט מאה אחוזים מאנשי היחצ"א - יחידת החילוץ הארצית- התייצבו לתרגיל הפתע של פיקוד העורף. אחד מאלה שלא הגיעו היה, למשל, רופא שביצע ניתוח. 80 אחוז מהאנשים הגיעו בטווח שלוש השעות, והיוו כוח ראשוני שהתחיל לעבוד בזירה. כולם הגיעו בכוחות עצמם למכללה, שלקחה על עצמה את המשך הפעילות הנורמטיבית לצד פעילות אנשי החילוץ וההצלה. "אנחנו מאוד משתדלים לבצע את התרגילים על מבנים אמיתיים", סיפר לפז"ם סגן מפקד היחצ"א, אל"ם (מיל') אמיר גולן, "ולא הרבה גורמים בארץ מוכנים לסבול את ההפרעה שלנו לשגרת החיים שלהם. זאת הקרבה לא קטנה".
האתגר: לדעת מתי החילוץ הופך מסוכן מדי
מרגע שהתחיל התרגיל, נכנסו הכוחות לעבודת חילוץ מאומצת בת יממה. "התחלנו לטפל במבנים ההרוסים", נזכר גולן, "לחלץ את מי ששיחקו פצועים, לבצע טיפול רפואי, לרכז מידע ולהעביר אותו כדי שאפשר יהיה לזהות את מי שמוציאים. הרעיון הוא לבנות את התמונה בשלמותה – את מי הוצאנו ומי עוד צריך להוציא. את התסריט מכינים מראש, את השטח מביימים, ותוך כדי הפעילות מזרימים עוד מידע ועדכונים. הרעיון הוא שאנחנו עובדים מול נתונים ממוצאים.
"אם היו אלה סטודנטים אמיתים, היינו מקבלים את הנתונים האלה מהמכללה, מההורים ומהמשטרה. פה המצאנו אותם: איך הם נראים ומהם נתוני הקשר איתם. את התרגיל ליוו אנשי מנהלת האימונים, שביימה בעצם את הגורמים החיצוניים. אבל אם היה זה מצב אמת, אירוע ורסאי למשל, אז ברור שהיו שם מפקדת המחוז והפיקוד ועיריית ירושלים ומשטרה ומד"א ושירותי רווחה. כל אלה פעלו מולנו ואיתנו וראו את כל התמונה בשלמותה. ועובדה שאחרי שלושה ימים של עבודה בשטח, הוחלט שאין סיכוי יותר שמישהו לכוד בהריסות ולאור הסיכון הוחלט לפנות את המבנה. אחרי יומייים באמת נפל הגג. אם היינו נשארים, זה היה אסון על אסון. המטרה היא להגיע למיצוי המידע, כך שנדע בוודאות שלא השארנו אף אחד מאחור והמשימה הושלמה. לביים מצב כזה זה לא קל, אבל אנחנו מספיק מתורגלים".
"באירוע אמת זה לא ייגמר כל כך מהר"
המילואימניקים הגיעו לזירת האירוע בשני גלים: ביום ראשון שעבר הוזנקו בשבע בערב, ובתשע כבר החל הכוח הראשון לעבוד. העבודה ממשיכה כמובן לתוך הלילה, לאור אמצעי תאורה מיוחדים. למחרת בשתיים בצהריים הסתיים התרגיל. גל נוסף הוקפץ ביום שלישי באותה השעה, ונותר במקום עד שעות הצהריים שלמחרת.
לצד ההכנה לפעילות – החילוץ הטכני והשליטה במידע – נדרשו ביחצ"א להתמודד גם עם הכנה לוגיסטית מורכבת. החל מהעיסוק במבנים עצמם והכנתם לפי התרחיש, וכלה באוכל, במים, באספקת ציוד עבודה ומיגון, ובאספקת מזרונים לשינה ושירותים. הכל, במסגרת מגבלת 24 השעו מהיציאה של האנשים מהבית ועד החזרה, מתוך התחשבות בהמשך שגרת חייהם. "באירוע אמת רציני אני לא מעריך שזה ייגמר כל כך מהר", אומר גולן. "מבחינת הסיוע הלוגיסטי, דווקא האימונים הם אתגר יותר גדול, כי אז צריך לעשות הכל לבד. ליצור את התרחיש, את האתר, לדאוג לאוכל וכדומה. באירוע אמת, כל הסיוע הלוגיסטי מתקבל במקביל מהרבה מאוד גופים שנזעקים. אנחנו מתרכזים בעבודה עם הלכודים עצמם בתוך האתר. מה שיש לארגן, שהוא לא חיוני מבחינת התחלת העבודה המיידית, מספקים אחרים: מפקדת פיקוד, לוגיסטיקה כלל צה"לית".
כל אנשי היחידה חתומים על הצהרת התנדבות
במצב אמת, כנראה שאף לא אחד מהמילואימניקים היה מהסס לעלות לירושלים ולהוציא סטודנטים חסרי אונים מתחת להריסות. אבל כאשר תוכניות מתבטלות באחת לטובת תרגיל, ושגרת החיים הופכת למורת רוחם של כל הסובבים לבליל של אבק, מאבק פיזי סיזיפי ומחסור בשעות שינה, אחוזי התייצבות הגבוהים בהחלט מפתיעים.
"לכולנו יש חיים אזרחיים עמוסים", מספר גולן, "אבל כדי לעמוד בציפיות של סיוע מהיר למצבי חירום, אנחנו מעמידים את הכוח הראשון באתר בהתרעה של שלוש שעות מהרגע שקוראים לנו". כל אנשי היחידה חתומים על הצהרת התנדבות, לפיה הם מודעים לכך שהם יכולים להיקרא בפתאומיות ולהידרש להיות זמינים לפעילות. בבגאז' של כל אחד מהם ניתן למצוא מדים, נעליים, קסדה ומשקפי מגן בכל רגע נתון.
איך המעסיק מתמודד? והמשפחה?
"נתחיל עם המשפחה, מי שחייבים לו דוח מסביב לשעון", הוא מחייך. "צריך הבנה, נכונות לתמוך במאמץ הזה. היום זה לא דבר מובן מאליו. מעבר לזה, בהחלט נדרשת הבנה גם מצד מקום העבודה", קובע גולן, מנהל בתחום האחזקה של אחת מחברות הכימיקלים בדרום. "כיום אנחנו קוראים בעיתון על מקומות עבודה שמתחמקים מקבלת אנשי מילואים. אז לא רק שאנחנו עושים הרבה מילואים, אנחנו עושים את זה בהפתעה. יש אלמנט של שליחות אישית, הבנה שאתה הולך לעשות משהו שהוא מספיק חשוב כדי לפגוע בחיים האישיים שלך, במשפחה וביכולת שלך למצוא מקום עבודה מתאים.
"אבל אני חושב שזה מדבר למעסיק. בסופו של דבר כולנו חיים במדינה הזאת וחווים אירועים לא קלים, וזה שבתקופה האחרונה קצת יותר שקט לא אומר ששכחנו את הפיגועים ואת המלחמות. במלחמת לבנון השנייה כל הצפון היה תחת רקטות לתקופה של חודש ויותר. אנשים מבינים – השאלה היא כמה הם מוכנים לתמוך. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, ואנחנו מנתבים את דרכנו בין מה שמצוי למה שרצוי. אבל אנחנו מוכנים להתמודד עם זה, לפעול, לשרת במילואים הרבה מעבר לגיל שמשרתים ביחידות אחרות. אני חושב שזה עניין של שליחות – מי שמרגיש אותה, מוכן להקריב הרבה".