כשסרן (מיל') שוקי בן ענת את הבית עזב למלחמת לבנון הראשונה, פעם ראשונה בשירות המילואים, הוא השאיר מאחוריו אישה בחודש השמיני להריונה, תינוק בן שנתיים ומשק חקלאי. רק כשהשריונר הצעיר הגיע לצידון ההררית, בעודו משקיף אל עבר מחנה הפליטים הסמוך, הוא הבין את מהות המילואים. "היה אירוע לחימה עם הרבה נפגעים לצד השני, ועשיתי מה שהייתי צריך לעשות. כשהאירוע נגמר חזרתי לטנק. פתאום אני עוצר ואומר לעצמי – 'בוא'נה, תראה מה עשית'", הוא משחזר. "הבנתי שאני כבר לא הסדירניק שמתבונן על כמה מהר הוא עושה את ההפגזה שלו. אני איש מילואים, ועומדים מאחוריי משפחה, עסק ואישה, שלפני המלחמה אמרה לי 'סע, יהיה בסדר'. זה כבר לא אני לבד בסיפור. עמדתי על הטנק ורעדתי. שם הבנתי את זה, הבנתי את המשמעות של להיות מילואימניק. הרגשתי שאם יקרה לי משהו, זה לא ישפיע רק עליי. אני מביא איתי משא נוסף, ואני צריך להיות מספיק אחראי בשביל לחזור אליו. לשירות שלי יש השלכה עליהם, ולהם יש השלכה על השירות שלי".
המילואימניק הצעיר לא דמיין שאחרי למעלה משלושה עשורים הוא יסתכל על הרגע הזה לאחור כקצין המילואים הראשי (קמל"ר). כעת, אחרי ארבע שנים, נפרד תא"ל שוקי בן ענת מהתפקיד, אבל עוד לא תולה את המדים. אחרי הכול, המלאכה עוד לא תמה: פרנסתם של קציני המילואים עוד רחוקה מלהיות בטוחה, וסוחבי האלונקה עדיין נקראים פראיירים. עולם המילואים עוד מחכה לבן ענת, ויותר מכול – גם שאלת עתיד המערך עוד מהדהדת בראשו. התשובה, האמת, לא ממש מעודדת. "השאלה היא אם למדינת ישראל יהיו מספיק אנשים כדי להגן על עצמה", הוא תוהה בראיון הפרישה במשרדו. "כשאנחנו יודעים שרוב הפוטנציאל האנושי הוא במערך המילואים. כרגע יש לה, והתשובה לשאלה אם יהיו לה בעתיד תלויה בהתנהלות המדינה מול אנשי המילואים בעתיד הקרוב. כיום, אין לי תשובה מוחלטת".
"היום ללא ספק הרבה יותר קשה לעשות מילואים"
ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב, מרחק הליכה ממשרדו של תא"ל בן ענת בקריה, ניתן לראות את שאריות "מאהל הפראיירים" ־ מעוז המחאה שקראה לשוויון בנשיאה בנטל, הן בגיוס לשירות החובה והן בשירות המילואים. נראה שקצין המילואים הראשי לא מרגיש בנוח עם המילה ההיא, "פראיירים" ־ ומעדיף לחשוב על מונח אחר. "המילואימניקים הם השפיץ של מעמד הביניים", מתגאה בן ענת. "חבר'ה איכותיים, והתקשורת היא זו שהדביקה להם את הכינוי 'פראיירים'. הם לא מרגישים כך בכלל. אני חושב שעידן הפראייריות נגמר, הוא הוחלף בהוגנות. ומה שאני רואה בצורה מאוד ברורה זה שחלוקת הנטל לעולם לא תהיה שווה, כי אין מצב שכולם ייקחו סיכון פיזי. יש מי ששומר על הביטחון ויש מי שלא, ואין דרישה שכולם ישרתו. יש דרישה לטפל באלה שמשרתים בהוגנות, וכאן אני מודאג".
במובן מסוים, כאן שוכנת הבעיה הגדולה של מערך המילואים: ביחס, או בהיעדר היחס שמקבלים המילואימניקים מהמדינה והחברה. מערך המילואים – קו התפר העדין שבין העולם האזרחי לעולם הצבאי – דורש שיטפלו בו בצורה הוגנת, מסביר קמל"ר: בצורה שתאפשר לאנשיו לתרום למדינתם, מבלי שתיפגע פרנסתם. "הרבה פעמים מסתכלים על המילואימניק ואומרים, 'בסדר, הוא תמיד יבוא'", הוא טוען. "רעיונית, הוא באמת תמיד יבוא, אבל היום ללא ספק הרבה יותר קשה לעשות מילואים. המחויבויות האזרחיות היום הרבה יותר מגבילות, והרבה פחות טולרנטיות כלפי השירות הצבאי".
"תרמו כרגע פחות למדינה ושמרו על הפרנסה שלכם"
תא"ל בן ענת לא ממציא את ההנחה הזו. במהלך כהונתו בתפקיד יצא לו לשמוע אין־ספור סיפורים על מילואימניקים – במיוחד קצינים – ששירות המילואים פוגע להם משמעותית בפרנסה. "היה למשל בחור שהיה נהג ביחידה מובחרת וכיום הוא נהג באזרחות, והוא נקרא להגיע למילואים לעשרה ימים רצופים. המעסיק אומר לו: 'אם אני צריך לסגור את המשאית לעשרה ימים, לא בטוח שיהיה לך לאן לחזור. אני לא אפטר אותך עכשיו בגסות, אבל יום אחד, לא רחוק, זה יגיע'", מציג בן-ענת את המציאות העגומה. "זה לא היה קורה פעם. לפני שני עשורים בן־אדם שלא עשה מילואים היה צריך להסביר למה הוא לא עושה – לעבודה, ללימודים. היום צריך להסביר למה הוא כן משרת. מילואים זה ממזמן לא פופולרי. פגשתי גם אנשים שבאו להתייעץ איתי אם להתקדם לתפקיד מג"ד במילואים, במחיר של אובדן הפרנסה. לא האמנתי, אבל אמרתי להם 'תרמו כרגע פחות למדינה ושמרו על הפרנסה שלכם'", הוא מודה. "בשנה האחרונה היו חמישה מקרים כאלו, של אנשים שהיו יכולים להיות מג"דים מצוינים".
חוסר ביטחון תעסוקתי בקרב אוכלוסיית משרתי המילואים הוא תופעה שכיחה למדי – אחת מני רבות – שבהן הוא קורא למקבלי ההחלטות לטפל. "לדאוג לטובתם ולתמוך במעגלי החיים שלהם זה אינטרס לאומי, ללא ספק", הוא קובע. "הכוונה היא לא כמו שעושה חוק המילואים כיום, שנותן תגמולים כמו הנחה באגרה של רישיון הנהיגה, שזה 400 שקלים פעם בעשר שנים. 40 שקלים לשנה, 3.80 אגורות בחודש. תגידו, מה אתם זורקים לי חרוזים?" הוא פונה לקהל הבלתי נראה במשרד. "זה נחמד שמישהו חושב עליך ואומר לך תודה, אבל צריך לטפל במעגלי החיים הבסיסיים יותר – ובייחוד בתעסוקה. זה היום הפקטור העיקרי שמשפיע על היכולת להגן על המדינה. ופה המדינה צריכה להירתם, אחרת תוך שני דורות אנחנו עלולים לאבד את המערך הזה. מתישהו, הם יפסיקו להיות פראיירים".
לכידות יוצרת מחויבות
תא"ל בן ענת מגיע לראיון אחרי ריצת בוקר של חמישה קילומטרים, חד ורענן מתמיד. בלשכתו הצנועה בצריף שבקריה הוא ממשיך לארוז את חפציו. הוא משאיר מאחוריו ארבע שנים סוערות בתפקיד, וגדודי מילואים רבים שלדבריו, בהחלט מוכנים ליום בו יקבלו צו 8 בדואר. "כשתפרוץ מלחמת לבנון השלישית או 'עופרת יצוקה' שתיים, מערך המילואים ללא ספק יהיה כשיר יותר מאשר במבצעים האחרונים", הוא קובע בביטחון. מבחינת הכשירות האופרטיבית, המערך פשוט עבר מהפכה. אנשי המילואים מוכנים ודרוכים הרבה יותר. הם מבינים שבמשמרת שלהם זה יקרה, והם מתכוננים לזה".
עם כל הכבוד לכשירות האופרטיבית של אנשי המילואים, עליה שמו דגש אחרי מלחמת לבנון השנייה, נדמה שהנושא שהכי העסיק את תא"ל בן ענת הוא דווקא חוק המילואים, שנחקק ב־2008. החוק מסדיר את הטיפול באנשי המילואים בהיבט הפעלת הכוח. מעיקריו – הוספת תגמולים למשרתים והגבלת כמות ימי המילואים המותרת במסגרת של כל שלוש שנים, כשבאותו פרק זמן תבצע כל יחידה לא יותר מתעסוקה מבצעית אחת. בנוסף, החוק קבע את הצרכים שמאפשרים זימון איש מילואים – תעסוקה מבצעית, אימון וצו חירום (צו 8). חוק המילואים מיטיב עם אוכלוסיית המשרתים לא מעט, עם זאת, קצין המילואים הראשי מודאג שלא רק מספר ימי המילואים מופחת ־ גם הלכידות בקרב היחידות הלוחמות נפגעת. "חוק המילואים באמת חשב על הרבה דברים – אבל לא על הכול. הוא לא חשב 'לכידות', וזו נקודת התורפה. מרביתו של כור ההיתוך הזה של המילואים נוצר בתעסוקה מבצעית, פחות באימונים, שהם קצרים וממוקדים יותר. בתעסוקה אתה צריך את החבר, אתה נעזר בו, שם אתה יושב ושומע על הילד שלו שהלך לגן, ומה קורה אצלו בעבודה. כשמורידים את ימי התעסוקה, מורידים את זה גם".
הלכידות, לטענת תא"ל בן ענת, היא הרבה מעבר לגיבוש החברתי שנוצר בין המילואימניקים: הלכידות היא מה שגורם לחיילים להילחם, ואת זה – למד על בשרו. "מילואימניק מגיע לשירות שלו ממספר סיבות, ביניהן המחויבות החברתית", הוא אומר ומביט על התמונות המשפחתיות שתלויות על הקיר מימינו. "אבל הסיבה היחידה בגללה מילואימניק יסתער בקרב, היא החברים שלו ביחידה. בגלל זה חייבים להבין את חשיבות הלכידות, ואני חושב שבכהונתי הצלחתי להשריש את זה, גם במטה הכללי. הצלחתי להשריש את התובנה שלכידות היא נשק, שהלכידות יורה".
כדי למנוע פגיעה בלכידות בקרב אנשי המילואים, הוא פעל להוספת תיקון בחוק המילואים, שיפזר את מכסת ימי המילואים שנקבעו על יותר מתעסוקה מבצעית אחת בשלוש שנים. מעבר לכך תא"ל בן ענת הצליח להוסיף שני ימי גיבוש יחידתיים לאנשי המילואים ־ אחרי עבודת מטה שאושרה לאחרונה על ידי סגן הרמטכ"ל. "זה לא המון", הוא מסביר, "אבל זה 200 אחוז יותר ממה שהיה קודם".
הדד ליין מתקרב
תא"ל בן ענת הוא מילואימניק במלוא מובן המילה. הוא שירת 28 שנים במילואים, ושלושה מחמשת ילדיו משרתים היום במערך המוכר לו כל כך. אמנם לצורך התפקיד הוא חזר לשירות קבע לכל דבר, ובלשכתו אין זכר לאף מילואימניק מרושל מודל גבעת חלפון – אבל כשהוא נזכר בכתפו השמאלית הריקה, וזורק בדיחה על חשיבות הכומתה שנוטה להיאבד, ניתן לראות לפתע את המילואימניק של פעם צץ מעבר למדי ה־א' המדוגמים והמשרד המסודר והארוז למחצה.
ההבנה היסודית הזו של המערך, כאחד שבא מתוכו, היא אחת מפעילויות הביטחון השוטף החשובות של קצין המילואים הראשי: לתרגם "מילואימניקית" שוטפת עבור אנשי הקבע שיושבים בקריה. "מי שלא קיבל צו מילואים ונדרש להסביר את זה לבוס בעבודה; מי שלא היה סטודנט במילואים ונאלץ להשלים פערים, לא יוכל להבין את זה", הוא מחדד. "למרות זאת, הצבא היום מבין 'מילואימניקית' הרבה יותר מבעבר", הוא מתגאה. התרגום הזה הוא רק חלק קטן מתפקידו של קצין המילואים הראשי – שמגדיר את עצמו כ"נייר הלקמוס" של עולם המילואים: אותו נייר שמשמש כאינדיקטור בכימיה. לפי אותה משוואה, קצין המילואים הראשי הוא האינדיקאטור שמעיד על מצב המילואים בשטח. כדי להישאר מעודכן במצבם של המילואימניקים, בן ענת בילה חלק נכבד מארבע השנים האחרונות במדי ב' במאות תרגילים של יחידות מילואים ותעסוקות מבצעיות בכל גזרות הביטחון השוטף. "משם אני יונק גם את הכוח וגם את הרעיונות", הוא מסביר. "נכון, אני יודע את השפה, כי הייתי תשע שנים מג"ד וחמש שנים מח"ט במילואים, אבל קמל"ר חייב להיות רלוונטי ביחס לדינמיות של המערכת. אסור להביא מישהו מהמוזאון, שהיה פעם רלוונטי – והרלוונטיות באה בעיקר מהסיורים בשטח. שם אני מקבל את התובנות, מהמג"ד והמ"פ".
הסיורים האלה בשטח אולי נותנים לבן ענת כוח – אבל לא תמיד משרים עליו נחת. להפך: ארבע שנות הסיורים שעשה הותירו הבעה מוטרדת על פניו. במהלך השנים הוא העלה לא אחת תלונות וקשיים שצפים ממשרתי המילואים. אחד מהם הוא נגזרת של אותו חוק שהעסיק אותו לאורך כהונתו, כשמספרם המועט של ימי המילואים למפקדים בדרגות סגן־סרן, בהשוואה לשנים עברו, מונע מהם לצבור ניסיון אמיתי בשטח. "מפקדים זוטרים עושים פחות ימי מילואים, וזה פוגע ביכולות הפיקודיות שלהם וגם בפיתוח הדור הבא. אותו מפקד מחלקה הוא המג"ד של עוד עשר שנים", הוא מסביר. "גם כאן נעשה תיקון – בעקבות המסקנות ותמונת המצב שהבאנו, כבר עכשיו מקבלים המפקדים הזוטרים יותר ימי מילואים".
אחרי שטיפל בקושי לצבור ניסיון, נותרו קשיי הפרנסה של דור המפקדים הבא של המערך שמדירים שינה מעיניו. "אני מסיים באמת עם דאגה גדולה", הוא מודה. "הגעתי עם הנושא הזה הכי רחוק שאפשר, לראש הממשלה, ובצורה הכי לגיטימית שיש – בישיבת ממשלה. אבל הדברים שהוא הנחה בעקבות ישיבת הממשלה שהייתי בה לא בוצעו", הוא מספר. וכמו ראש הממשלה, גם הקצין המודאג מדבר על קווים אדומים. "את הרד־ליין אנחנו עוברים עכשיו, והדד־ליין, ברמה הלאומית, הוא אפילו לא דור המפקדים הבא אלא זה שאחריו, בעוד שבע שנים, וזה נורא קרוב. במונחים מערכתיים זה מחר, ולכן צריך להתקדם ולפעול היום", הוא מתריע. "כשייכנס דור המפקדים שאחרי הבא, הוא כבר ידבר אחרת. הוא לא יהיה טולרנטי, ובצדק – כי החיים לא ייתנו לו. אם לא ילכו לקראתו, נאבד אותו".