11 באפריל שנת 2000. זה התאריך שבו הצטרפתי למערך המילואים של צה"ל כלוחם צנחנים. בתאריך הזה עוד הייתה לי האשליה, כמו כל מי שהגיע למילואים, שזאת סצנה מ"גבעת חלפון אינה עונה". עצם הדרך שבה שובצתי לפלוגה - "אה, אתה חייל חדש? בוא", אמר לי אסי המ"מ שבכלל עוד לא ידע מה שמי - חיזקה אצלי את התחושה שזה סרט של אסי דיין. ואז הגיעו ריצות עם אלונקות, הליכות בשעות הלילה עם משאות על הגב וקווים בעזה ובלבנון, והבנתי: גבעת חלפון זה לא. צווי 8 בלבנון השנייה ובמבצע צוק איתן הפכו את העסק הזה למשהו לא נעים, די מסוכן. אבל נכנסתי למשפחה ולא הייתה לי שום כוונה לוותר עליה.
החודש, מאי, הוא חודש ההוקרה למשרתי מערך המילואים. ממשלת ישראל החליטה להוקיר את מי ש"במהלך כל השנה מפסיקים את עיסוקיהם ועוזבים את משפחתם לימים רבים על מנת להגן על המדינה". זה המקום להזכיר שעיקר הכוח של צה"ל - ביבשה, באוויר ובים - בנוי סביב אנשי המילואים. צה"ל הסדיר קטן מדי, כך שגם כניסה ללחימה בשטח מצומצם כמו עזה דורשת גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים. במלחמת לבנון השנייה, למשל, גייס צה"ל שלוש אוגדות מילואים ובסך הכל כ-90 אלף חיילים (במקור, צריך להזכיר, תפקידו של הצבא הסדיר הוא להחזיק 72 שעות מפרוץ המלחמה ועד שצבא המילואים יגיע לחזית).
בימים שבהם אין מלחמות, חיילי המילואים אכן עוזבים הכל כדי להתאמן וכמובן שגם לעשות קווים בגבולות הארץ, מצפון לדרום. מדובר במערך ענק, אבל כדי להבין מה זה אומר להיות חייל במילואים, במיוחד קרבי, רציתי לומר כמה מילים על הגדוד שבו אני משרת. גדוד 9263 של חטיבת הצנחנים במילואים 226. כדי לעשות את זה כמו שצריך יצאתי למסע בזמן שמתחיל בעזה שלפני ההתנתקות וממשיך לגבול לבנון, למצרים, לאוגדת איו"ש ואיפה לא. החברים שלי בגדוד צמחו לצד המקומות האלה, הקימו משפחות, למדו ועבדו, אבל תמיד עזבו הכל כדי לתת כתף. והיום מדובר בזן נכחד, כמו חיית בר נדירה.
מי בא לחודש בירח
לחטיבת הצנחנים במילואים 226, "הצפונית" בכינויה, יש מסורת די רצינית. במלחמת ששת הימים השתתפה בקרב ההבקעה באום כתף, שם נחתו הלוחמים ממסוקים בעורף המצרים. בהמשך עברו דרך רמאללה ואפילו ירושלים והגיעו גם לרמת הגולן. בהתשה לחמו בעזה ובארץ המרדפים, ובמלחמת יום כיפור התפצלו בין רמת הגולן לחזית סיני. במלחמת לבנון הראשונה, גדוד 9263 שאליו אני שייך כיום לחם בקרב עין זחלתא. החטיבה הגיעה עד לבירות. אזרחים שהם גם לוחמים השתתפו בכל המלחמות האלה והיו שם גם באינתיפאדות השונות וכמובן שגם בלבנון השנייה ובצוק איתן.
כבר ביום הראשון היה לי ברור שהגעתי ליחידה עם מורשת. זה מובן מאליו בחטיבה שפיקדו עליה אגדות כמו דני מט, רפאל איתן, חיים נדל ובעידן היותר קרוב מי שהיום הם קצינים בכירים כמו בועז עמידרור, אליעזר טולדנו ואחרים. כשהגעתי לגדוד ועוד ניתן היה למצוא שם אנשים שנלחמו ביום כיפור או בלבנון הראשונה, שמעתי לא מעט מור"קים מסמרי שיער (אחת מהפעילויות היותר אהובות בשירות מילואים, אגב).
המילואים לקחו אותנו למקומות שרובנו בכלל לא היינו מגיעים אליהם אם לא צה"ל הגדול. למשל בקו הראשון שלי במילואים, חודש שלם בעזה שלפני ההתנתקות. גדוד 9263 תפס כמה מקומות מעניינים, בין השאר מובלעת נצרים שבאותן שנים הייתה מהמקומות היותר חמים בגזרה. מי שרגע לפני כן היו סטודנטים, בעלי עסקים, שכירים ובעלי משפחות, התמודדו עם ירי צלפים, מטענים.
כן, עזה של האינתיפאדה השנייה הייתה מקום די הזוי. באחד המקרים יצאנו למארב כשלפתע התפתח קרב בין אחד המוצבים לחמושים. מצאנו את עצמנו תקועים באמצע, באיזה שדה חקלאי, כשמעלינו שורקים קליעים מצד לצד. את הזמן העברנו באכילה של חטיפים. ופה בעצם מגיע האופי של המילואים, כמו קפה על חוף הים של עזה אחרי שהגענו לשם על נגמ"ש בפתיחת ציר של בוקר.
היציאה לחודש מילואים מהסוג הזה אינה פשוטה, ולא רק בגלל הלחימה והסכנה. העצמאים מאבדים לא מעט הכנסה בחודש כזה, יש שכירים שמאבדים את עבודתם והסטודנטים משלמים במועדי ב' ו-ג'. באופן אישי אני יכול לספר שהקו הזה נפל לי על היום הראשון של שנה א' בלימודים. כשחזרתי אמרתי למרצה שלי שהגעתי מהירח, אני לא מכיר את הסטודנטים ואין לי מושג ממי להשלים חומר. התשובה שלו הייתה: "מבחינתי תחזור לירח". רק אחר כך הבנתי שמדובר במרצה בעל תפקיד משמעותי במילואים שהפך לסרבן מאוד מוכר.
שניים שלא יחזרו
הלאה בציר הזמן, עוד קו בעזה. במוצב מחורר מכדורים, כולל כמה סיפורי זוועה על חיילי מילואים שנהרגו באירוע חדירת מחבל כמה שבועות לפני שהגענו לשם. מעזה המשכנו לקו באיו"ש שהתחלף לקו בגבול לבנון, והרבה מאוד סיורים ושאר פעילויות כאלה ואחרות לאורך הגדר הטובה שלא הייתה הכי טובה אלינו.
צווי 8 לוקחים את אנשי המילואים לכל מיני מקומות שהם לא חשבו שיגיעו אליהם אי פעם. אם יש מקום שאני באופן אישי לא חשבתי בחיים שאחזור אליו, זה לבנון. אבל בשנת 2006 קבלנו הזמנה אישית מצה"ל לטראק בדרום לבנון, למלחמה השנייה. "אותי לא תפסו בלילה של ההקפצה", סיפר לי בחיוך בועז צבר, ד"ר לחינוך ולוחם צנחנים במיל'. "רק בבוקר תפסו אותי ושלחו לי מונית ספישל לחזית - the highway to hell". כך, בעצם, החלו לצלצל הטלפונים של חיילי הגדוד. כל אחד מנשק את האישה, הילדים או החברה, אורז תיק ויוצא לחזית.
"ידעתי שזה הולך לבוא ושבאיזהו שלב יתקשרו", סיפר ניר שליי, איש הייטק וחובש פלוגתי במיל'. "ישבתי במרפסת עם חברים, שותים וצוחקים, ופתאום באחת בלילה טלפון. מי יתקשר אלי בשעה כזו? ואני אומר להם, הנה מקפיצים אותי. שמעתי את התקליט הזה מודיע לי שהוקפצתי. ארזתי תיק ונסעתי לנקודת כינוס".
על מה שקרה שם במלחמה לא צריך להרחיב. הגדוד שלי השאיר שם לנצח שניים, את ירון אמיתי שהיה לוחם המילואים הכי מבוגר שנהרג במלחמה ואת פיטר ישראל אוחוטסקי ז"ל.
משם המשכנו לעוד קו בגבול לבנון וזכינו לקבל צוו 8 גם בצוק איתן. לעזה לא נכנסנו, אבל הגדוד תפס את ציר פילדלפי הידוע ודרומה לאורך גבול מצרים. גם שם לא עצרנו, ולא מזמן סיימנו קו שטחים שכלל מארבים ומעצרים של מבוקשים, וגם כאלה שפחות. לא דבר פשוט כשאתה לא ילד בן 18 ויש לך ילדים משלך בבית.
פצצות עכשיו, בירה אחר כך
אז כן, יש מלחמות וקווים וסכנת חיים, וצו המילואים תמיד יגיע בזמנים לא נוחים. אם נגיד את האמת, גם האימונים זה לא פיקניק. בטח כשהשנתון שלך מטפס בלי הפסקה ויחד איתו גם הבטן. אימון רגיל כולל כמה תרגילי פלוגה, גדוד וגם חטיבה. מעט מאוד שעות שינה ומצד שני הרבה מאוד קילומטרים ברגל עם ציוד כבד על הגב. לא פעם במהלך ההליכה אתה מקבל טלפון מהאישה שהילד חולה, שחסר משהו בבית, ובעיקר שזאת פעם אחרונה שהיא מסכימה שתלך למילואים. גם לך יוצא לחשוב על זה מדי פעם, בטח כשהאימון בשיא החום או הקור. או כשאתה מגיע להתאמן בצאלים ביום היחיד בשנה שיורד שם גשם.
אם נניח למילים הגבוהות, כמו ציונות והגנת המולדת, אז הצד השני הוא שגדוד צנחנים במילואים מספק לך כמה חוויות ולא מעט טיולים שאתה יכול לקבל רק בשירות הצבאי. את ההליכות אתה עושה בכל מיני שמורות טבע לאורך נופים מדהימים, פתאום אתה מגלה שהזריחה של רמת הגולן או מדבר יהודה זה משהו מרהיב ביופיו. יש גם טיסות במסוקים, שזה לבדו חוויה לא רעה בכלל. באימון האחרון שלנו פתחנו קו טיסה חדש בין רמת הגולן לאזור צפת. נכון שלא היה דיוטי פרי, אבל דאגנו להביא הרבה מאוד חטיפים. כל זה קרה אחרי הפלגה ונחיתה מהים עם יחידת הנחתות של שייטת 13. מדובר בטרק של ממש שבאזרחות יכול לעלות הרבה מאוד כסף, ופה עוד משלמים לך על זה.
והיה גם התרגיל שעשינו עם חיל האוויר, כשמטוס קרב מסוג F-16 הפיל במרחק של 1,500 מטר מאיתנו פצצות במשקל חצי טון. לנו זה סיפק תמונות לא רעות לדף הפייסבוק. בכלל, אחת הסיבות שאנחנו ממשיכים לבוא למילואים זה האקשן. המראה של מאות חיילים מסתערים על יעד - במקרה שלנו בליווי טנקים וכלי הנדסה - הוא לא פחות ממטריף. בטח כשאתה מפרק כמויות אדירות של תחמושת, וגברים אוהבים לירות. בטח על על רקע נופים ירוקים או מדבריים.
אטרקציה נוספת הייתה כשהוחלט להפוך את המחלקה שלי למחלקת חבלה. פתאום באמצע החיים צה"ל שלח אותנו לבסיס של חיל ההנדסה לכמה שבועות שבהם נתנו לנו לפוצץ דברים, וחבלנים מוצנחים אוהבים לפוצץ דברים. המלצה חמה, זו אחלה דרך לפרוק את הלחץ של החיים.
כדי לקבל ביטחון עצמי ולהבין את העוצמה והגיוון של חומרי הנפץ, יצאנו לתרגיל שבמהלכו נתנו לנו לפוצץ מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. "תהיו יצירתיים", אמר סג"ם כהן המדריך. "תבנו דברים ותביאו מה שאתם רוצים כדי לפוצץ". היה מי ששאל איך מחברים מטען לרכב ומפוצצים מרחוק, אבל זה כמובן היה בצחוק: בואו נגיד שהיינו מאוד יצירתיים ועדיף שלא נוסיף. כאנשי מילואים הייתה לנו האפשרות לעשות "פוס משחק" בערבים ולקפוץ אחרי הפיצוצים לכמה בירות בחוף אילת. נוהל של אנשי מילואים בכל מקום, ממש כמו הקפה השחור.
מועדון ה-5%
לא מזמן פרסם צה"ל את רשימת הערים המובילות בתחום משרתי המילואים. חוק המילואים קובע שכל אזרח ישראלי חייב לעשות מילואים עד גיל , ואם היה קצין - עד גיל 45. אבל חוק לחוד ומציאות לחוד, וההערכה היא שפחות מ-5% מהאוכלוסייה בחברה הישראלית עושים מילואים בפועל.
כל מה שכתבתי פה מתחבר לשאלה למה אנחנו ממשיכים לבוא למילואים, ממשיכים להתמודד עם אימונים קשים ותנאים גרועים. התשובה היא שבסוף תמיד נבוא, כי אם לא אנחנו אז מי. כי צריך להגן על המדינה. וכי אין מצב שאני אפקיר את לב, דותן, צבי, סיגלר ושאר החברים שלי. האמת היא שבסוף-בסוף, אני מגיע בגללם.
מה שמחזיק לוחם במילואים זה ההווי. אין כמו לשבת סביב מדורה באמצע הלילה עם החברים, גם אם בארבע בבוקר צריך לקום לעוד תרגיל. אז יש חברים שהם כמו אחים, הפלגות, טיסות, לפוצץ דברים ולהסתער.
למה לעשות מילואים? בעיניי השאלה האמיתית היא למה לעזאזל לא לעשות.