אני לא נוהג לעשות את זה בדרך כלל. להרצות, אני מתכוון. איש איש באמונתו יחיה זאת פילוסופיה נהדרת מבחינתי. אבל עם כל הרצון לתת לכל אחד לחיות את החיים שלו בלי הפרעות, יש דבר אחד שיושב אצלי בלב. יש בחירה אחת שהרבה ישראלים עושים שאני לא מצליח להבין. אני מדבר על אותם חבר'ה שבוחרים לא לעשות מילואים.
חזרתי לא מזמן מ-25 ימי מילואים אי-שם בגבול הצפון. מקום מדהים, באמת; הנוף המשתרע לכל עבר הוא של גבעות ירוקות צהובות, חריצי נחלים עמוקים מתפתלים, רכסים מרשימים וביניהם עמק זרוע שדות. איפשהו בתוך הנוף הזה עוברת הגדר החשמלית המציינת את קו הגבול עם לבנון. לנוף זה לא מפריע; לא מאוד. לחזירי הבר, התנים והשועלים זה מפריע קצת יותר – בייחוד כשעובר על השביל בסמוך לגדר האמר ממוגן ומאסיבי המעלה ענני אבק.
על הגג של אותו האמר ישנו תת מקלע כבד שמכוון לעבר לבנון. בתוך ההאמר יושבים מילואימניקים עם אפודים, נשק וקסדה, שהשאירו נשים, ילדים ועסקים בבית ובאו לשמור שאף אחד לא יחצה את הגדר. מהצד השני של הגבול נמצאים חיילים לבנונים שמתייבשים בחום אוגוסט בעמדות הברזל שלהם. הם צופים עלינו במשקפת, אנחנו צופים עליהם בחזרה. כולם במתח; אף אחד לא יודע מתי יגיע הפיצוץ, מתי חיזבאללה יחליטו שהם חיכו כבר מספיק זמן ושהמזרח התיכון בשל למלחמה שלישית.
אז אנחנו יושבים שם בהאמר, בוהים בדריכות (זאת לא סתירה; אפשר לבהות בדריכות, זאת מיומנות שצריך לפתח) דרך החלון, מנסים להביט מעבר לנוף המרשים כדי להיות מוכנים, כדי שלא יפתיעו אותנו. זה לא קל; זה הופך להיות שוחק כשעושים את זה שעות על גבי שעות. זה הופך להיות מתסכל כשחושבים על כל הדברים שהיינו יכולים לעשות בבית. וזה הופך להיות מכעיס כשחושבים על כל האנשים שהחליטו שלבוא למילואים זה לא מתאים להם ונשארו בבית, כי הם יודעים שמישהו אחר יכול לעשות את העבודה.
חוזרים למוצב, מחפשים מקום עם קליטה ומתקשרים הביתה כדי לשמוע איך היה לילד בגן. היום הראשון שלו בגן עבר בלעדיך, הוא לא הפסיק לבכות עד שהתקשרו לאימא שלו כדי שתבוא לאסוף אותו משם. הוא קרא לך, בכה "אבא, אבא", אבל אתה לא היית שם כדי להרים אותו בזרועותיך, להגיד לו שהכול יהיה בסדר, ואז לשחק תופסת ולהצחיק אותו. אתה לא היית שם כדי לעזור לאשתך, שבהריון, ולא מרגישה כל-כך טוב, וצריכה לעשות את הכול לבדה. אתה לא היית שם, כי אתה בחרת להיות במוצב ההוא עם הקליטה המחורבנת ובלי המזגנים, בחרת לעשות כמעט חודש ימים רחוק מהבית. בחרת להתנדב, לשמור על הערכים, העקרונות והאידיאולוגיה שלך.
איך מגיעים למצב שבפלוגה יש מספר לוחמים שיכולים היו בימים טובים יותר להתאים למחלקה? בקלות; זה קורה כשחצי מהאנשים שהיו צריכים להגיע בחרו שלא, בחרו למצוא לעצמם שירות קל יותר, באיזו מפקדה איפשהו, שם עושים הרבה פחות ימי מילואים, בהרבה פחות סיכון והרבה יותר שקט נפשי.
אני לא מתיימר להבין את מה שעובר על כל אחד ואחד מהלוחמים לשעבר של צבא ההגנה לישראל. אני לא יודע איזה בעיות יש לכל אחד, מה הסיבות שעומדות מאחורי הסירוב להגיע ולתרום כמו כולם. אני בטוח שחלקם באמת ובתמים לא יכולים לעשות את זה, למרות שהיו רוצים. הטענה שלי היא לא כלפיהם, אלא כלפי מי שיכול לעשות את זה, אבל החליט שזה קשה מדי.
שמעתי לא פעם חבר'ה שאומרים, "מה אתה רוצה ממני, תרמתי מספיק, לא? עזוב אותי באמ'שך". זה נכון, בשלוש שנים של שירות קרבי ומסוכן תרמת המון, יותר ממה שרוב האנשים תרמו למדינה הזאת. אבל החובה שלך לא הסתיימה שם. כשאתה, וכל מי שחושב כמוך, בוחר להישאר בבית, אנחנו שם במוצב עושים עבודה פחות טובה כי פשוט אין לנו מספיק כוח – לא כוח אדם, ולא כוח נפשי. זה מחורבן, זה מכעיס, זה לא הוגן, וזה מתסכל, כי אתה יודע שאתה תמשיך להגיע למרות הכול. כך זה היה יכול להשתנות אם היית בוחר כן להגיע. לא בחירה פשוטה, אבל לפחות מנקודת המבט שלי, הבחירה היחידה.