ביום שהגיעה בדואר ההזמנה לכנס המשתחררים משירות המילואים, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד אפסיק להיבהל מכל מעטפה חומה שמבצבצת מתיבת הדואר, אפסיק עם השקרים לקציני המילואים והסיוטים על אבא שהולך למלחמה ולא שב, ייעלמו. מצד שני, אפילו הגוף הביורוקרטי והמסורבל בעולם בועט לי בישבן עם חיוך, כאילו אומר לי 'סבאל'ה, לפני שלושה חודשים חגגת 40. הקרחת והכרס הם רק יריית הפתיחה להשפלות בחייך הבוגרים, מעבר לשערות שמתחילות לסתום לך את האף. אתה משוחרר למחשבות על משכנתא וחיתולים'.
הגעתי לבסיס בו לא דרכתי 20 שנה. לא שטיח אדום ולא חיוך חיכו לי שם, אלא ש.ג עצבני שהשיג פטור נעליים ומסתובב עם כפכפים, אחד שנראה כאילו דפקו לו את היציאה המוקדמת הביתה והוא החליט להוציא את התסכול עלינו – מילואימניקים מזדקנים בביקורם האחרון בבסיס צבאי. אין בעיה אחי, אני אוציא הכול מהכיסים, אבל אל תשכח ילד קקה - אני עף מכאן עוד חצי שעה לתמיד ואתה תהיה כאן גם מחר וגם מחרותים, תפתח ותסגור את השער עד שיתקלפו לך הידיים מהחלודה.
מה שלא נספיק היום נעשה מחר
ברגע שחציתי את השער נחתה עלי התחושה המוכרת והנעימה, ההיא מפעם, אותה חשתי בחופי סיני ובכל שירות מילואים. שוב הגעתי לממד זמן אחר, למקום בו לזמן אין כלל משמעות. מה שלא נספיק היום נעשה מחר, או אולי עוד חודשיים, או שבעצם בכלל אפשר לוותר על זה, לא נורא.
נכנסתי לאולם מלא בפלורסנטים מרצדים, שם המתינו בורקסים קרים אפויים למחצה, קנקנים עם מיץ פטל ומלא גברים מקריחים ושמנמנים באזור גיל ה- 40. נראה שבדיוק כמוני, כולם שם חיכו להתרחק מהעבודה ומארוחות שישי משפחתיות ולהגיע לסביבה בה ערכך החברתי נמדד ביחס ישר לנכונותך להפוך לבבון: גבר בהיר עם משקפיים, חולצה מכופתרת ותג עובד של חברת הייטק גדולה הרים את עכוזו הימני מכיסא הפלסטיק ובחיוך גדול שיחרר לאוויר נפיחה אדירה. בחור אחר, גבוה ומתולתל, פתח כל רגע את החלון וירק למרחק תוך שהוא מסנן "כוס אומו".
זה הזכיר לי את חברי הבורגנים והמנומסים בהגזמה, שמהרגע שהם נכנסים לאצטדיון כדורגל מחליפים כל מילה שנייה בבן זונה. כל מילואימניק יודע שהכניסה לשטח צבאי מלווה ברעב, עייפות וחרמנות, אני לא רעב, לא עייף אבל היי, איך לעזאזל כל חיילת נראית פתאום כמו בר רפאלי?
בשעה טובה, הטקס התחיל. אל"מ מנומנם חפר על ערכים, קיצוצים, גבורה וציונות, בזמן שאני בחנתי את רמת חוסר היעילות הארגונית. למה לעזאזל צריך את החייל שמכוון את גובה המיקרופון בכל פעם שמתחלף דובר על הבמה? מה עושות שלוש חיילות על יד מחשב נייד שמציג מצגת עם ארבע שקופיות? כספי המיסים שלי אשכרה מממנים את הרס"ר שמידי פעם מוריד מעלה במזגן ואת הרס"ן הלא נחוץ שלעולם יישאר רס"ן לא נחוץ?
אל תשליכני לעת זקנה
הטקס הגיע לסיומו. חיילת נמוכה זייפה את ההמנון ואני החלפתי את הפאסון בזיעה קרה ורעידות. רציתי לקום ולצעוק "אני מתחנן, תשאירו אותי כאן לעוד קצת, תנו לי עוד רגע לפני שאתם בועטים אותי חזרה לחיי. אני מוכן לאכול את האוכל המזוהם שלכם ולא לסיים ארוחה בבית כשאני משפשף את הקירות משאריות הפסטה שהקטנה העיפה. אני מוכן לשבת על האסלה המתפרקת שלכם במבנה אסבסט ב- 50 מעלות ולחרבן בשקט עם סיגריה ועיתון, במקום בשירותים המצוחצחים כשכל רגע נשמעות דפיקות בדלת של מכונית על שלט או כדורסל מידה 5. אני מוכן אפילו לנקות קצת את השירותים כאן ולא להתמודד עם החלפת החיתולים ביום של סלק וקציצות דג במעון. אני מוכן לישון לילה רצוף על המיטות המתקפלות, שלכם עם שמיכות הסקאביאס המסריחות והמגרדות ולא להתעורר בשלוש לפנות בוקר על מצעי הסאטן שלי לצרחות "אבא (עבד)!! מים! עכשיו!". קחו אותי, יש לי עוד מה לתת!
כולם שרו את ההמנון ורק אני זמזמתי את "אל תשליכני לעת זקנה". חציתי את שער הבסיס החוצה בפעם האחרונה בחיי וסיננתי לש.ג "אתם עוד תתגעגעו אלי, אני מבטיח לך". כשהוא שאל "לאן אתה מגיע?", סובבתי אליו את הראש, ירקתי למרחק. "לכוס אומו", עניתי.