למרות מעורבותן הגוברת של נשים במערך המילואים של צה"ל, ברור לכולנו שמילואים הם עדיין טריטוריה גברית כמעט לחלוטין. האם ההתייצבות השנתית תורמת להעצמה ולביסוס הגבריות שלנו באופן כלשהו? בודאי שכן, והנה ההסבר המפורט מדוע ולמה.
כי אתה יכול לשחק במלחמה
איפה באזרחות ניתנת ההזדמנות, למי מאיתנו שאינו משרת ביחידה לאבטחת אישים או משמש כקב"ט בסובב עזה, לאחוז בנשק אוטומטי ולירות לעבר כל רחש בשיחים? המילואים מחזירים אותנו לא רק לימי הסדיר, אלא אפילו לימי גן הילדים, בהם העמדנו טור עורפי עם רובי עץ ויצאנו להסתער על מצודת הנדנדה. במדינה מיליטריסטית ומאצ'ואיסטית כמו מדינת ישראל, החיבור בין גבר לנשקו הוא לא סתם אקזוטיקה, אלא כמעט הכרח. המילואים הם אלו שמחזירים אותנו לנשק.
כי אתה רשאי להתנהג כמו בהמה
לא רק הנשק מחזיר אותנו לילדות. במילואים אתה חוזר לילדות במובן התמים, הטהור והחף מנורמות חברתיות מקובלות. במלים אחרות: מותר להפליץ בציבור, לחטט באף בשיחה פנים מול פנים, לתקוע גרעפסים, לגרבץ ולנחור בחופשיות (כאילו שאפשר לעצור אותך מלנחור). זו חזרה לשורשי הגבריות הבהמית והטובה, זו שלא מסירה שערות ולא מחוברת לצד הנשי שלה משום כיוון.
כי אתה ממלא את תפקידך הבסיסי כגבר
אם כבר חזרה לשורשים – מה שורשי יותר מדמותו של האדם הקדמון, האוחז באלה ויוצא לצוד? עם המילואים אנחנו שוב חוזרים להיות ניאנדרטלים, ולא רק בהתנהגותנו הבהמית, אלא פשוט בתפקודנו הבסיסי, הקמאי והמסורתי כאבי המשפחה. זה שיוצא בבוקר עם כלי הציד וחוזר בערב לאחר שסיים את מלאכתו בשדות הקטל. או את השמירה.
כי אתה נתפס כגיבור
התרבות הישראלית עשירה ביצירות, בפזמונים ובסיפורים המאדירים את דמות הגבר שנמצא הרחק בחזית אל מול הנערה הממתינה על מפתן הבית בחרדה ובערגה. זה מתאים פחות לחייל ישראלי בן זמננו שיוצא מהבית וחוזר פעם בשבוע-שבועיים, ומתאים יותר לחייל בצבא האדום שיוצא מהבית וחוזר פעם בשנה-שנתיים, אבל אימצנו לחיקנו בחדווה את הפורטרט הרומנטי. המילואים הופכים אותנו לגבר הזה, שעוזב את הבית עם מדים לגופו וצ'ימידן עמוס על כתפו. הגבר שנפרד באומץ מהאישה והילדים ויוצא להילחם, או סתם לשבת על גבעה שכוחת אל ולהכין קפה שחור, אבל רחוק מהבית. חבר אמיץ, בעל נועז ואבא גיבור.
כי יש לך הזדמנות לשחק פוקר
כמו המאפיונרים המחויטים, אוחזי הסיגרים וחופני הישבנים מניו-יורק ושיקגו של שנות השלושים, גם המילואימניק מוצא עצמו יושב עם שני קלפים ביד ומשחק פוקר בחדר אפלולי ומעושן. טוב, לא בדיוק אותו דבר: במקום מרתף יין סודי אפוף עשן סיגרים, אתה בקרוואן עם טלוויזיה וספות של האגודה למען החייל, אפוף עשן מרלבורו; במקום חליפת שלושה חלקים אתה לובש מדי ב' עם חורים בבית השחי, ובמקום בחורות מתיישבת לך על הברכיים החתולה של הבסיס (זו לא מטאפורה), ובכל זאת, מתקיים במועדונית הזו החיבור הנצחי בין גבר לפוקר. ז'יטונים זה ז'יטונים ופול האוס זה פול האוס, גם אם על הכף עומדת פחית קולה מהמכונה.
כי אתה חרמן
אם במקרה החיים האזרחיים דיכאו לך את היצר, אין כמו המילואים כדי להחיות אותו ולהחזיר לפעילות שוקקת (גם אם רק במחשבה) את אחת התכונות המגדירות את הגבר - החרמנות. כל גבר יודע - אין חרמן כגבר במילואים.
כי אין יותר גבר ישראלי מזה
הגבר הישראלי זה ההוא מהשירים, שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור ויפי הבלורית והתואר וטרומפלדור ואלכסנדר זייד וכל החלוצים השזופים ששומרים על הישוב היהודי. אז גלגוליהם המודרני של טרומפלדור וזייד כבר גידלו כרס וזיפים, והם אינם מיתיים והרואיים כקודמיהם, אבל לפחות הם ממשיכים לעשות את העבודה.
כי במילואים - וכשאתה חוזר מהמילואים - אתה הגבר הכי סקסי בסביבה
פציפיסטים או מיליטריסטים, חייבים להודות שיש סקס אפיל בגבר עם רובה. אחוזי המסוקסות מיד נוסקים מעלה. מיד הופך הגבר למעין דמוי רמבו, עם סכין בין השיניים וצבעי הסוואה על הפנים, אפילו אם בפועל הוא יושב באפסנאות בחצי ב' ומדרבק קפה. העיקר שהנשק יהיה בהישג יד, משאיר בחיים את האופציה שעוד רגע מקפיצים אותו למבצע ההמשך של אנטבה. והכי טוב בסיפור הזה - האשליה נמשכת גם כשאתה חוזר הביתה. אחרי חודש במוצב, עם זיפים ושריטה קרבית על הלחי (שנגרמה מהשיח הדוקרני בעמדת השמירה, אבל אף אחד לא צריך לדעת), אתה גבר נחשק בכל קנה מידה.