קוראים לי נעם לזרוביץ' ואני תצפיתנית בחמ"ל המתצפת על רצועת עזה. אני גרה במושב אלי-עד שברמת הגולן, אז יש לי הרבה שעות של השלמת שינה באוטובוסים על כתפיים של אנשים ועל חלונות.
בכיתה י"ב, בתוך כל ההתרגשות לקראת הגיוס, האפשרויות, המיונים וההחלטות שצריך לקבל בקשר לשירות הצבאי, ידעתי שאני רוצה משהו בכיוון של עוקץ, יחידת הכלבנים. כשקיבלתי את המכתב שבישר לי על כך שאני מתגייסת לקורס תצפיתניות ממש בכיתי. הרגשתי שזה לא השירות שמתאים לי, שאני לא אצליח לתרום מספיק. האנשים מסביב לא בדיוק עזרו וכששמעתי מכל כיוון שתצפיתניות הן שמנות שאוכלות כל היום במבה, מרחיבות כיסאות ומחליפות מידות במכנסיים, המוטיבציה שלי הייתה ברצפה. אבל היום אני מרגישה אחרת לגמרי.
אסור להפקיר את המסך
אחרי הכאפה הראשונית בטירונות של (כמעט) שלושה חודשים, הגעתי לחמ"ל בעזה. בהתחלה הייתי בחפיפה, שזו תקופה של מספר חודשים בהם התצפיתנית לומדת להכיר את השטח של הגזרה עליה היא עתידה לתצפת. זו תקופה מאוד קשה, שבמהלכה עוברים הרבה מבחנים ולומדים דברים כמו איך להכווין כוחות שונים בשטח, מהי השגרה בגזרה שלך ואיך נראית פעילות חשודה. כל אלה חשובים במיוחד, כדי שכשתצפיתנית תעלה למשמרת לגמרי לבדה היא תהיה "ספץ", מומחית לגמרי.
כשעברתי את המבחנים, התחלתי לעלות למשמרות. במשמרת, תצפיתנית יושבת מול המסך ומתצפתת על הגזרה שלה. אסור להפקיר את המסך, זאת אומרת שאסור להזיז את העיניים מהמסך ולו לשנייה, כדי לא לפספס דברים שקשורים בגזרה שלך. לפעמים לוחמים שמגיעים לחמ"ל כדי שנלמד אותם על הגזרה ממש נעלבים שאנחנו לא יכולות להסתכל עליהם. יש אפילו בדיחה על תצפיתניות שאומרת שאפילו כשקוף יישב לידינו במשמרת - אנחנו נדבר איתו כדי להעביר את המשמרת מהר...
העבודה שלנו היא 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע - גם בשבתות וחגים. אבל למרות ואולי בזכות השעות הקשות, המשמרות הארוכות והעבודה הקשה, יש בחמ"ל אווירה מדהימה: אנחנו עושות לא מעט דברים מטופשים, מצחיקות האחת את השנייהן, אנחנו שרות ביחד שירים שתרגמנו מאנגלית לעברית או סתם שירים מצחיקים שהמצאנו על הגזרה, הלוחמים והתפקיד.
חלק חשוב בסיכול ניסיונות האויב לפגוע בלוחמים ובאזרחים
אנחנו באמת העיניים של המדינה, ולתצפיתנית שיושבת במשמרת יש חלק חשוב בסיכול ניסיונות האויב לפגוע בלוחמים ובאזרחים, להבריח נשק וסמים, להסתנן, להניח מטענים ואפילו כמו שקרה במקרה של גלעד שליט, לבצע חטיפות. ההיכרות של התצפיתנית עם השטח צריכה להיות עמוקה ויסודית, וכל דבר חריג שאנחנו מזהות אנחנו מדווחות לכוחות בשטח או מקפיצות אותם, ומכווינות אותם בעצמנו לנקודה.
אני בסך-הכל בת 19, אבל יש לי בידיים אחריות על חיים של אזרחים שגרים בעוטף עזה ולוחמים שמפטרלים על הגדר יומם ולילה, שסומכים עליי שאשמור עליהם. אנשים עם ארונות, פלאפלים וחרבות על הכתפיים מתיישבים לידי כדי שאני אלמד אותם על הגזרה והאיומים שיש בה.
באחת המשמרות קרה לי אירוע שלא אשכח בחיים: זיהיתי מחבל חמוש, הקפצתי את הכוחות והכוונתי אותם למקום. אחרי האירוע הייתי ב"היי", חברות ולוחמים באו אליי ופרגנו לי על הזיהוי המוצלח. מאוחר יותר גם דיברתי עם השריונרים שהיו בטנק בזמן האירוע.
אני לא אגיד שאני לא מפחדת כשאני עולה למשמרת - אני מאוד מפחדת. באחת הפעמים, כמה לוחמים שאני מכירה אישית נכנסו לתוך השטח בזמן שאני הייתי במשמרת. כל כך פחדתי ודאגתי להם שיחזרו בשלום, כי גם הם בסך הכל בני 19, אולי טיפה יותר. גם אנחנו מסתכנות: בכל הסלמה בגזרה אנחנו נכנסות וישנות הרבה במיגוניות. ההסלמה האחרונה הייתה תקופה קשה, אבל מאוד התגבשנו בחמ"ל, ולא פעם כשהייתה אזעקה מישהי רצה מהמקלחת למיגוניות כשכולה מלאה בסבון.
כשסוף סוף יוצאים הביתה, אחרי שסגרת שבת ואולי אפילו שתיים, הגזרה והתפקיד לא עוזבים אותך לרגע ואת מפעילה "נוהל דיבור ברשת" עם אמא ואבא, לא מפקירה את הטלוויזיה, מזהה אנשים מוזרים וחושבת על הקפצת כוחות או על דיווח שהיית מעבירה אם היית עכשיו על המסך.
זה כבוד גדול להיות תצפיתנית, וזה תפקיד לא פשוט ולא קל. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לתפקיד כל כך מיוחד! מי שרוצה לקחת חלק בפעילות מבצעית אמיתית, אני חושבת שזה התפקיד המתאים לה.
