שלום, קוראים לי אדם הרטוויק, אני בן 20, חי כיום בקיבוץ ניר יצחק, אבל במקור מקלגרי אלברטה בקנדה. האהבה שלי היא כדורגל, כשהייתי קטן והרבה לפני שעליתי לארץ שיחקתי כדורגל באופן מקצועי, לאחר התיכון הקדשתי שנה לאימונים ואחר כך החלטתי שאני עושה את השינוי ועולה לארץ. מאז ומתמיד ידעתי שיום אחד אני אעלה לארץ להתגייס, היה לי ברור שאני צריך להיות חלק מהצבא הישראלי, לשרת ולהגן על המדינה שלי.
נרשמתי לגרעין צבר במחשבה שהשנה שאחרי התיכון זאת הזדמנות טובה כדי להכיר קצת את המדינה, את האנשים ולחוות חוויות לפני שאני מתגייס. התגייסתי בדצמבר 2013 למחווה אלון לקורס עברית של שלושה חודשים. בחודשים האלו שיפרתי את העברית שלי ולמדתי על הצבא והמדינה, אז בחרתי להתגייס לנח״ל – כי החברים שלי שכבר היו בארץ וגילו לי שזאת החטיבה הכי טובה. בנוסף, ניסיתי להתקבל לגדס"ר של הנח"ל, והצלחתי.
אנחנו כבר חצי שנה בבא״ח ועברנו כל כך הרבה: מטווחים, מסעות, השבעה והגיע היום שלו כולנו חיכינו לו – הדרך לכומתה הירוקה.
בסוף השבוע האחרון היינו בהגנת מחנה ובראשון בבוקר ההתרגשות כבר הייתה באוויר והתחלנו להתארגן למסע. ביום שני אחר הצהרים יצאנו לדרך. אני כותב ממש אחרי המסע, כך שכל החוויה טרייה עבורי. לאורך כל המסע הייתה הרגשה אדירה בפלוגה. למרות שהיה קשה, כולם המשיכו לחייך, עשינו הרבה מורל והווי, דיברנו הרבה בינינו ועודדנו אחד את השני. ככל שנהיה חשוך יותר, נהיה קשה יותר וכולם נהיים עייפים יותר, אבל היינו שם אחד בשביל השני – כמו שהמשפט המפורסם אומר, "אם לא נהיה תלויים זה בזה נהייה תלויים זה לצד זה". ידענו שאצלנו אף אחד לא מוותר, כמו שהתחלנו ביחד, כך גם נסיים כולם ביחד ואין בכלל אפשרות אחרת.
ב-16 הקילומטרים האחרונים ראינו את הזריחה וכבר כל הגוף כאב, אך המטרה של לראות את מצדה הייתה תמיד לנגד עינינו. ואז הגיע שלב האלונקות, זה השלב שאנחנו בפלוגה הכי חזקים בו. ברגע שנפתחו האלונקות חזרו החיוכים, ידענו שאלו חמשת הקילומטרים האחרונים. ידענו שאלו הרגעים האחרונים במסע ושאנחנו צריכים לתת את ההכי טוב שלנו. אחרי שהסתיים החלק עם האלונקות, עשינו ספרינט פלוגתי ואז התחלנו לעלות את המדרגות של המצדה, בשלב הזה, כל מי שהיה אתנו לאורך הדרך התייצב לצדנו במסע: מש״קית הת״ש, מש"קית החינוך, מדריכת הקליעה וכל זה להכניס קצת "ראבק".
שהגענו לנקודת הסיום, כמובן שכולם כבר היו עייפים ותשושים ואין מקום בגוף שלא כאב, אבל אין. את האושר של אותו הרגע, זר לא יבין.
עכשיו אנחנו לא יכולים לחכות למחר, לרגע האמיתי שבו הכומתה הירוקה תהיה כבר על הכתף! המשפחה שלי מגיעה מחר לטקס מקנדה והידיעה שאני הולך לפגוש אותם מחר ליוותה והובילה אותי לאורך כל המסע. ידעתי שברגע שאני אסיים את החלק הקשה שהוא המסע, יגיע החלק שאני כל כך מחכה לו וזה הכומתה והמפגש עם המשפחה.
פתאום מחר נראה כל-כך רחוק, לא יכול להאמין שזה עניין של כמה שעות.
אנחנו כולנו מחכים לכומתה הירוקה כל כך הרבה זמן, זה אירוע ענק בשבילנו זה מסמן את תחילת סוף האימון המתקדם ותחילת המסלול שלנו בגדס״ר שכולנו מחכים לו. אני מאוד גאה שהצלחנו לעבור את כל הדרך הזאת ביחד ולהגיע למטרה שכיוונו אליה ואני כבר לא יכול לחכות לצאת הביתה בגאווה עם הכומתה הירוקה על הכתף.
חג שמח!
(ואף פעם אל תוותרו על החלומות שלכם)