בראש השנה האחרון, כמה חודשים לפני הגיוס תקפו אותי פתאום כאבים חזקים בחזה, כאבים שמעולם לא הרגשתי לפני כן. אני, שידוע לכולם כקצת פסימי מיד חשבתי על הדברים הכי גרועים, כמו סרטן. האחות בישוב אמרה שזה נראה לה כמו איזה שריר שנתפס. זה נשמע לי הגיוני ולכן גם כמה חודשים אחר כך, כשהכאבים באו והלכו התעלמתי מהם. בתחילת נובמבר הגשמתי חלום והתגייסתי לחטיבת הצנחנים.
אני בא מבית צבאי, גדלתי עם גברים במדים. אבא שלי היה עד גיל מאוחר בצבא, אחי היה מ"פ בשריון, אח אחר היה בצנחנים. כל כך חיכיתי לרגע שבו גם אני סוף-סוף אחזור הביתה עם מדים ונשק. שבוע אחרי הגיוס היה את הגיבוש לסיירת. כל כך רציתי להגיע לשם והייתי גם בטוח שאני אצליח כי התאמנתי המון זמן לקראתו. התחלתי את הגיבוש. הוא היה קשה מאוד מבחינה פיזית. לקראת סוף היום הראשון של הגיבוש, תוך כדי מסע אלונקות הרגשתי חלש מאוד ועייף ופשוט התעלפתי.
מכיוון שבגיבוש הזה המון אנשים מסיימים ככה, אז לא התייחסו לזה כאל משהו מיוחד וחשבו שסתם התייבשתי. מן הסתם לא עברתי אותו ומיד אחריו, שובצתי בגדוד 101. התחלתי את הטירונות ומאוד נהניתי מהשגרה הצבאית. הכל היה טוב, עד שבאחד המדס"ים הרגשתי שממש קשה לי לנשום וביקשתי לראות רופא. לזכותם של המפקדים שלי אומר שהם התייחסו מאוד ברצינות לתלונה שלי ולא חשבו שזה סתם תירוץ של טירון. הרופא שלח אותי הביתה לשלושה ימים לנוח קצת. אבל אז, אחרי חודשים ארוכים של התעלמות פתאום הכתה בי המציאות. משהו בי הרגיש ששלושה ימי מנוחה זה לא מספיק, משהו קרה לי בגוף – משהו לא טוב, וידעתי שאני חייב לבדוק אותו. אף על פי שלא הייתי אמור ללכת רופא אזרחי, רופא היישוב שמכיר אותי מאז שאני ילד הסכים לבדוק אותי ושלח אותי לעשות צילום חזה. בדרך לצילום, כבר התחלתי לחבר את כל הדברים שהרגשתי לאחרונה ומיד קפצה המילה הזו שוב: סרטן. לא לקח לרופאים הרבה זמן להבין שאני צודק.
עוד בפז"ם:
מלכת היופי פרסמה תמונה במדים בפייסבוק וקיבלה איומי חטיפה מצעיר ערבי
כך ניצחו 26 צנחנים בריטים יותר מ-2,000 לוחמים בסיירה לאונה
תורת הגזע - הגרסה המוסלמית של המאה ה-21
גילו לי גידול מסוג הודג'קין. גם לאחי היה גידול מהסוג הזה לפני כמה שנים, הוא החלים ממנו די מהר וההורים, הם כבר מכירים כבר את המפלצת. זה מקל עליהם, קצת. ואני, כל מה שאני חושב עליו בימים ההם, כל מה שמציק ומבאס זו המחשבה שאני כבר לא חוזר לקרבי. לא מספיק שהמחלה הזו הורגת אותי לאט לאט מבפנים, היא גם רצחה לי את החלום, הדבר שרציתי יותר מכל.
למחרת הגילוי כבר התחילו הטיפולים. הם היו קשים, מחלישים, מגעילים. אתה מקיא, אתה חלש, אתה גמור. מכניסים לך רעל לגוף בשביל לרפא אותך – טירוף.
יום אחד הסמ"פ שלי בא לבקר. מאוד שמחתי שהוא בא כי זה הזכיר לי שאני עדיין קשור לצבא ומבחינתם, אני צנחן לכל דבר. ביקשתי ממנו שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות במסגרת הצבאית – להשתתף בטקס ההשבעה בכותל עם החברים שלי מהגדוד. הוא אמר שמבחינתם אני אהיה אורח הכבוד. זה היה אירוע מאוד מרגש ומחזק. זה נתן לי המון כוח להמשך הדרך שמחכה לי.
זו היתה תקופה קשה מאוד, ללא כל ספק. בזמן שהייתי מאושפז הכרתי את קבוצת התמיכה של "זכרון מנחם": קבוצה שמורכבת מעוד חבר'ה בגילי שנלחמים על הזכות הבסיסית כל כך – לחיות ולהגשים חלומות. בסביבה כזו הרבה יותר קל לנצח. הדבר האחרון שרציתי הוא להיות לנטל על החברים מהבית. יש להם מספיק דברים להתעסק איתם – צבא, זוגיות, עבודה. בזכות הקבוצה של זכרון מנחם מצאתי את הכוחות להתמודד. הם הבינו אותי, ידעו מה עובר עלי כי גם הם עוברים את אותם דברים.
לפני מספר שנים החליטו בזכרון מנחם להרים את הכפפה ופתחו קבוצת תמיכה קטנה של צעירים שחלו בסרטן. הקבוצה הלכה וגדלה (למרות שלצערנו חלק מחברי הקבוצה נפטרו)וברבות הימים נוספו קבוצות נוספות לטווחי גילאים נוספים. כיום, קבוצות התמיכה של העמותה מונות כ-60 משתתפים. במפגשים, אנחנו מדברים בעיקר האחד עם השני, מבינים ומעודדים. קצת יוצאים לבלות יחד בארץ ובחו"ל ומקבלים ליווי מלא של אנשי מקצוע (רופאים ופסיכולוגים ועוד) ומתנדבים של העמותה. ככה, לאט-לאט, פחות משנה אחרי, אני כבר בתהליכי חזרה לצבא בתור מתנדב. לנצח את המחלה מבחינתי, זה אומר לא לתת לה להרוג לי גם את החלומות.