אם הייתם יכולים לצאת למסע אל העתיד, הייתם עושים זאת? את האופציה הזאת הענקנו לשישה מלש"בים, שזכו לטעום מעט מתפקיד החלומות הצבאי שלהם. הרבה לפני שיכנסו בשערי הבקו"ם, הם כבר הספיקו לחוות מעט מהאקשן של התפקיד: מהמתגייס לעתיד שחלם בסגול והלך לבדוק איך זה להיות לוחם בגבעתי, דרך אלה שעלו על סרבלים ויצאו לסיבוב בטנק ועד לזאת שהעבירה מד"ס לטירונים מבלי שהחיילים ינחשו שהיא אזרחית – את הפורים הזה הם לא ישכחו.
>> לכל הכתבות במדור "חיילים ליום אחד"
השישי בפרויקט פורים שלנו הוא הוא דור בן לולו, המלש"ב שהפך לדבורן ליום אחד. כך נראה יומן המסע שלו:
אני דור בן לולו, שמיניסט, מלש"ב וחולם להיות לוחם. אני גר בקצה הצפוני של המדינה הקטנה שלנו, במושבה קטנה בשם מטולה, וכמו הרבה יישובים בצפון – גם מטולה קיבלה את מנות הטילים שלה לאורך השנים. מאז שהייתי קטן כבר החלטתי שאהיה לוחם. אבל איפה?
אז שמעתי על חיל הים, החיל ששולט על תחומה הימי של מדינת ישראל. אולי למטולה אין ים, אבל תמיד נמשכתי אליו; משהו בגודל, ברוח, בחופש הזה, הכמעט אין-סופי. לכן רציתי להתחפש ללוחם בחיל הים ליום אחד.
עשרה חברים על חתיכת מתכת צפה במשך ימים
הגענו לחיפה. אחרי הליכה לא קצרה מהש"ג, הגענו אל ה"דבורה סימן 3", ספינת לחימה עם שני תותחים בחרטום ובירכתיים, שעליה צוות של עשרה לוחמים. כבר מהרגע הראשון שעולים לסיפון, אפשר להרגיש את האחווה בין הלוחמים – עשרה חברים בני 19-21 יושבים על חתיכת מתכת צפה במשך ימים, במרחק נגיעה אחד מהשני. אי אפשר להבדיל ביניהם: כולם עם אותם מדים ואותו חיוך.
בספינה הדבורנים דואגים לכל צרכיהם באופן עצמאי, הם מטפלים אחד בשני כאשר אינם חשים בטוב, מכינים תה חם במזג האוויר המקפיא ומבשלים אוכל במטבח האישי שלהם בדבורה. לדבריהם זה האוכל הכי טוב שאפשר לאכול בצה"ל. הם דואגים לשמור על קשר מתמיד עם החוף, ועירניים במהלך כל ההפלגה לראות האם יש גורמים לא מוכרים שנכנסים לטווח הראייה שלהם.
כולם סובלים מבחילות והקאות, דבר טבעי בלב ים. מה שמיוחד אצל הלוחמים זה שהם יודעים בדיוק מה לעשות במקרים האלה. סמל מתן אבוחצירה הסביר שהבחילה היא דווקא סימן טוב. "ככה אפשר להיות בטוחים שהגוף שלכם בריא ומתפקד כמו שצריך. ואם מרגישים צורך להקיא, תקבלו פק"ל של לחם ומים כדי להחזיר את האנרגיות".
אחרי תדרוך קצר של הקצין יצאנו לאימון משותף עם שייטת 13 ועוד כלים שונים של חיל הים. המשימה הראשונה שקיבל הצוות הוא לזהות ספינה סוחרת שנכנסה לנמל. הדבורה שטה במהירות אל הסוחרת ומכתרת אותה בזמן שמתשאלים אותה בקשר. אחרי שהסוחרת זוהתה, המשכנו אל מחוץ לנמל ושטנו דרומה. לעינינו נגלה הנוף המדהים של קו החוף של ישראל, מנהריה בצפון ועד הארובות של חדרה מדרום, כשחיפה כולה נפרשת ממש לידנו.
רעש גדול ואדרנלין מטורף
האימון התחיל בתרגול מצב חירום בו ספינה אחת מושבתת בשל בעיה טכנית – המנועים כבו, נגמר הדלק, קצר במערכות – או בשל פגיעה של אמצעי לחימה בספינה. במצב כזה נאלצת ספינה אחרת להיכנס לשדה הקרב ולגרור את הספינה הפגועה. הלוחמים זורקים חבל דק עם משקולת בקצהו אל הספינה שנפגעה, כאשר אל החבל הזה קשור חבל עבה וגדול אותו קושרת הספינה הפגועה לעצמה ונגררת בעזרתו.
אחרי שכבר הספיק להחשיך קצת והשמש שקעה, הגיע הזמן לירות קצת בתותחים שיושבים לך מול העיניים. המטרה היא מין קיר ברזל ששט בדיוק כמו ספינה רגילה. הדבורה נכנסת מהר אל תוך גזרת הירי. הניסיון הראשון על יבש (כלומר לא באש חיה), אבל בניסיון השני כבר חילקו לנו אטמי אוזניים ושכפצי"ם, כך שהבנתי מה הולך לקרות.
הדבור מתקרב למטרה. ההודעה בקשר נמסרת, ו... "אש! אש! אש!" שני התותחים מתחילים לטווח, אחד אוטומטי ונשלט מבטן מחדר הבקרה בבטן הספינה, והשני ידני ואחד הלוחמים יורה בו על במה מיוחדת שמסתובבת ב-360 מעלות. אליהם מצטרף עוד מא"ג אחד. כלי הנשק יורים כולם בו-זמנית ברעש גדול ואדרנלין מטורף.
להכיר אנשים יותר לעומק מאיך שההורים שלהם מכירים אותם
"ידעתי שהשירות הזה מאתגר, אבל לא דמיינתי באילו רמות", גילה לנו מתן. "אנחנו 350 שעות בים בחודש, שזה כמעט שלושה שבועות".
מה אתה אוהב בתפקיד?
"אני אוהב את החיים בצוות: למשל, אף אחד לא מתחיל לאכול עד שלכולם אין כוס ביד. זה נקרא 'דבורנות'. גם כיף לישון ביחד כולנו בחדר אחד. אני זוכה להכיר אנשים יותר ממה שההורים שלהם מכירים אותם. המקום הזה הוא הבית של כולנו.
"אני אוהב מאוד להיות לוחם ואני חושב שאין מספיק הערכה לדבורים. אני חושב שאנשים לא מודעים מספיק ולא מכירים את התפקיד, את החשיבות והקושי שלו. זה אומר להיות לוחם וגם איש משפחה וזה שונה מכל דבר אחר. על כל חלק ובורג בספינה אנחנו יודעים הכל, וגם איך מפעילים את הנשקים. השירות עצמו בים לא פשוט, כשהים לפעמים מאכזב ולפעמים לא".
מתן מספר שתהליך ההכשרה כולל טירונות של שלושה שבועות, חמישה חודשי מסלול דבורן בבה"ד חיל הים, וגם ההכשרה בספינות – עוד שלושה עד ארבעה חודשים. מדובר בעצם במסע של שנה עד לקבלת סיכת הדבורן.
למצות כל שנייה מהשירות
בסוף היום כולם על הדבורה כבר עייפים. אנחנו מגיעים אל הנמל, לא לפני שהצוות עושה זיהוי לעוד ספינה. אני יורד, נפרד מכלי השיט הצה"לי לעת עתה, ונפרד מהצוות בחיבוקים – אבל הם יישארו ביחד לעוד הרבה זמן.
התפקיד הזה הוא בהחלט קשה: החיים על מתכת צפה ומתנדנדת, היציאות הביתה (יומיים פעם ב-28 יום), וגם השהייה עם אותם אנשים כל כך הרבה זמן. זה לא פשוט בכלל, אבל לפי הלוחמים מדובר בתפקיד מתגמל ומעניין שממצה כל שנייה מהשירות שאתה נותן. הכלים המטורפים ששטים עליהם והים הפתוח והרוח שווים הכל. אחרי היום הארוך הזה הבנתי שיש בשביל מה לכוון לחיל הים.
