זה מה שיש ועם זה ננצח

רגע לפני חגיגות יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל הכריז צה"ל על "מהפכת הציוד האישי", בפרט לאוכלוסיית הלוחמים, שיקבלו וסט חדש וציוד שיסייע להם בזמן מלחמה - ציוד שהותאם לדרישות של כל יחידה לוחמת. כחלק מהתוכנית, צה"ל חילק ללוחמים שסיימו את האימון המתקדם יותר מ־5,000 ערכות. העלות: בין 8,000 ל־10,000 שקלים ליחידה. כל לוחם שיתגייס לצה"ל יקבל את הערכה שכוללת בין השאר אפוד, קסדה מיוחדת, מצנפת הסוואה, פנס ראש, שקית שתייה, משקפי מגן וכן ציוד רפואה אישי.

תמונות מהשנים האחרונות של צה"ל מלמדות על השינוי העצום שעבר הצבא בהקשר הזה. צה"ל הוקם בפועל כשראש הממשלה דוד בן-גוריון חתם על "פקודת צבא הגנה לישראל" ב-26 במאי 1948; כפי שתראו, בעשרות השנים שעברו מאז התקדמנו מכלי נשק בלאי וציוד פרטאצ' למקום אחר לגמרי.

הימים הראשונים: יאללה בלגן

הקמת צה"ל הייתה למעשה איחוד של המחתרות, וככה גם נראו החיילים. המדים הראשונים של צה"ל היו בצבע חאקי, ופה פחות או יותר הסתיימה האחידות. חלק הביאו את המדים מהבית, ובכלל, הצבא היה מאוד בעניין של סגנון אישי: היו שהביאו מדים מהצבא הבריטי, אחרים העדיפו מדים של האויב. חלק מהחיילים לבשו מכנסיים קצרים ואחרים ארוכים, חלק הסתובבו בראש גלוי וחלק חבשו כובעים שקיבלו כששירתו בצבא הבריטי לפני קום המדינה (היו גם קצינים שאימצו את הכובעים והצעיפים של הבריטים).

זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העצמאות החליטו בצה"ל על חידוש: מעתה יהיו מדי חורף ומדי קיץ. זה עדיין נראה כמו אוסף מקרי של בגדים, אבל אלה של הקיץ היו דקים יותר ואילו המדים של החורף היו עשויים מצמר עבה. בעיקר המעיל, שהחיילים כינו "סקוטש ברייט". לא צריך להסביר למה, נכון?

את ציוד הלחימה נשאו הלוחמים במה שנקרא "בנדרולה", חגורה עם כיסים ייעודיים לכדורים וגם למימיות - שבאותן שנים היו עשויות פח, כך שבקיץ הפכו המים באופן טבעי לתה. אחידות? עדיין לא: היו חיילים שחגרו את הבנדרולה על המותניים ואחרים על החזה באלכסון. את הציוד הכבד הם נשאו בתיקי בד שלא באמת התאימו לנשיאת משקל כבד. גם הם לא היו אחידים בצורה או בצבע.

כמו המדים, גם כלי הנשק של הלוחמים היו מגוונים שלא בטובתם. הנשק האישי היה יכול להיות הסטן (הגרוע בעליל), רובה סער צ'כי מאוזר K98 או אפילו טומיגאן כמו של הגנגסטרים מארה"ב. לכל חייל היה נשק מועדף, ואולי לא באמת מועדף אלא פשוט האחד שהוא הצליח לרכוש או להבריח לארץ.

שנות ה-50: העוזי, הבזוקה והקסדה שלא עושה כלום

תגי הכתף והכומתות נכנסו לצה"ל בשנות ה-50. יחד איתם קיבלו החיילים גם מדים חדשים בצבע זית, כפי שאנחנו מכירים כיום. הם עדיין לא היו נוחים ו/או מותאמים למזג האוויר הלבנטיני, אבל אחידות החלה להירשם בצבא ההגנה לישראל.

הראשונים לקבל את המדים החדשים היו הצנחנים ואחריהם שאר לוחמי צה"ל (לאחר מכן החליפו הצנחנים את המדים לחולצת ירכית ומכנסי דגמ"ח, שכעבור שנים רבות הפכו למכנסיים התקניים של כל צה"ל).

חוץ מהמדים זכו החיילים לחידוש נוסף: החגור, רצועות אלסטיות שאליהן הצמידו מספר פאוצ'ים למחסניות ומימיות לצד מקום לאת חפירה, שהיה חלק מהציוד התקני של הלוחמים באותן שנים. החיילים קיבלו לראשונה גם את התד"ל (תיק דרך ללוחם) שבו יכלו לשים את המסטינג, קופסת פח עמוקה עם ידית ששימשה כקערית לאוכל, ואפילו ספל מתכת שחולק גם הוא. אגב, במשך שנים רבות קיבלו החיילים את החגור מפורק, והם אלה שתפרו את הפאוצ'ים אל הרצועות. כל אחד והפק"ל שלו.

רוב הקסדות באותן שנים היו עשויות פח, מתוצרת בריטית, וסיפקו הגנה בעיקר מפני קרני השמש. היחידים שהוחרגו היו הצנחנים, שאימצו את הקסדות המרופדות והמגנות של הצנחנים הבריטים (כן, כבר אז קיבלו בצנחנים את הפקודה "לשמור על הקסדות שלכם" בכל החלפה שעשו עם חטיבת גולני). באמצע שנות ה-50 הוחלפו הקסדות הבריטיות בקסדות פלדה אמריקאיות טובות יותר, אבל לא נוחות יותר.

בשלב הזה התחילה להירשם אחידות בתחום הנשק האישי. העוזי נכנס לשרות מבצעי, אולם רוב הלוחמים היו עדיין חמושים במאוזר K98 או ב-M1 קרבין. המקלענים מצדם עדיין השתמשו במקלעים סוגים שונים, כמו הברן הבריטי או ה-MG34 הגרמני שכאן קראו לו מגל"ד. כדי להשמיד טנקים קיבלו לוחמי צה"ל את הבזוקה, אז נולד אחד התפקידים היותר מסוכנים במערך החי"ר: הבזוקאי, "ציד טנקים" בשם המקצועי, היה חייב לירות מטווח קצר ואז לברוח כמה שיותר מהר.

שנות ה-60: אני רואה חיילים מנומרים

מדי צה"ל בשנות ה-60 לא השתנו מהעשור הקודם, מלבד הבד הסינתטי שנכנס לשימוש. אז החלו החיילים להבדיל בין מדי א' למדי ב', אם כי האחרונים היו למעשה מדי א' משומשים מכדי להיות ייצוגיים.

באותן שנים החליפו הצנחנים את המדים שלהם למנומרים. כמוהם עשו גם חלק מהיחידות המיוחדות. לזמן קצר גם חטיבת גולני לבשה את המדים האלה, מעודפי הצבא הצרפתי, כמדי א'. בסופו של דבר הוחלט בסוף העשור לנטוש את המדים המנומרים, שהפכו חביבים על המחבלים שהגיעו לפגע בארץ. הם נשארו עוד מספר שנים בקרב לוחמי יחידות מיוחדות עד שגם אלה נטשו אותם. כיום ניתן לראות אותם על עצירים של צה"ל.

בשנים האלה התחיל צה"ל להנפיק קסדות דו-שכבתיות ממוגנות וקלות יותר, חלקן מתוצרת הארץ. לצדן חולקו קסדות הצנחנים ליחידות נוספות. הלוחמים זכו לקבל גם נשק אישי חדיש יותר, FN FAL (רומ"ט). מצד אחד היה להם סופסוף נשק שירה לטווח ארוך, מחסניות עם כמות יפה של כדורים ועוד כמה יתרונות כולל ירי אוטומטי. מצד שני, חיילי צה"ל שנאו את הנשק הזה שהיה לא אמין בעליל וגם לא נוח. זו הסיבה שהתחביב של לוחמי ששת הימים היה לזרוק את הנשק שלהם ולקחת במקום את הקלצ'ניקובים של האויב.

בסוף שנות ה-60, בעקבות מלחמת ההתשה, החלו הלוחמים לקבל שכפ"צים שנלבשו מתחת לחגור לצורך הגנה מפני רסיסים של ארטילריה. המקלענים זכו בשנים אלה להיפטר מהברן המיושן וגם מה- MG34, שיוצר במקור עבור הצבא הנאצי, ובמקומם קיבלו את המא"ג האיקוני שנמצא בשרות עד היום.

בשנים אלו הכרנו את המושג "מנה לחייל", ערכה שכללה סכיני גילוח שתפקידם היה לקרוע את עורו של המשתמש. יחד איתם חולקו גם סבוני "יופי של לימור". את כוס המתכת שכל חייל קיבל בבקו"ם, לצד המסטינג שאליו שפכו הטבחים את כל האוכל לעיסה אחידה, החליפה כוס פלסטיק בצבע ירוק.

שנות ה-70: דובון או אמריקאי, זאת השאלה

בעשור הזה הוחלט להפסיק את החלוקה למדי קיץ וחורף: מדי הקיץ היו למדי כל ימות השנה. חיל התחזוקה הציג בתחילת העשור את מעיל הדובון, שהפך שנים רבות לאחר מכן למזוהה עם החיילים הפחות מקומבנים. אלה המקומבנים נהגו להסתובב עם מעיל אמריקאי, וזה נשאר ככה עד סוף שנות ה-90.

החגור עדיין שלט בנשיאת הציוד האישי, אם כי בגרסה משודרגת שכללה יותר פאוצ'ים וגם תיק גב. אנשי סיירת מטכ"ל, הצנחנים וחלק מהיחידות של גולני כבר התחילו לקבל אפוד לוחם, אבל במספרים קטנים ולא משמעותיים.

כלי הנשק האישיים של הלוחמים עדיין היו ה-FN השנוא, הקלאצ' והעוזי, אולם בסוף העשור מתחיל להיכנס לשירות ה-M-16 הארוך. פה ושם ניתן היה למצוא גם כמה מקוצרים שהגיעו ברכבת האווירית שנשלחה מארה"ב לישראל במהלך מלחמת יום כיפור. לשירות נכנס גם רובה הגליל הכחול-לבן, שהיה נשק מדויק, מאוד אמין אבל מסורבל ללחימה בשטחים סגורים.

בסוף העשור השקיע צה"ל לראשונה חשיבה רצינית בתחום הקסדות, והחיילים התחילו לקבל קסדות פלסטיות קלות וחזקות מפיתוח מקומי. בשעה טובה העיף צה"ל את אתי החפירה (שעוד יעשו קאמבק משודרג), וגם המסטינג מתחיל לעזוב את הצבא.

שנות ה-80: מי אמר אפוד ולא קיבל

המדים אותם מדים, אבל עם חידוש: צה"ל התחיל להוציא משירות היחידות הלוחמות את הסמל "צה"ל" הצהוב-זוהר.

השינוי המשמעותי ביותר ברמת הציוד היה הכניסה המסיבית של אפודי הלוחם, מערכת נשיאת הציוד נוחה בהרבה מהחגור שאפשרה נשיאה של ציוד רב יותר ובמשקל גדול יותר. האפוד הונדס כך שכמעט כל הציוד של הלוחם נגיש לו במהלך הקרב.

ה-M-16 התקבע כנשק האישי של הלוחמים, אלא שבשלב זה צצו הבדלי מעמדות: חפ"שים הסתובבו עם הארוך, ואילו מפקדים, פז"מניקים ולוחמים ביחידות המיוחדות קיבלו את הקצר. גם הגליל נכנס לשירות משמעותי (השריונרים ספציפית קיבלו גליל מקוצר, "גלילון"). בסוף העשור נכנס לשירות גם מקלע ה-FN Minimi‏, בעיקר ביחידות מיוחדות.

לצד הקסדות הישראליות קיבלו חילק מהחיילים קסדות קלות מצבא ארה"ב. בשורות היו גם בתחום הנעליים: הן עדיין היו כבדות מאוד, אבל לפחות כבר לא כללו חלקי מתכת ומסמרים. וכן, בשיא הרצינות, הצבא צעד על מסמרים בשנותיו הראשונות.

שנות ה-90: בין שיפור לשפצור

צה"ל הכריז על שינוי במרקם הבד של המדים למשהו שאמור להיות נוח יותר, אם כי רוב החיילים לא הרגישו בהבדל. בשנות ה-90 החלו להיכנס לשירות הברכיות, שהיו אז לא הרה יותר מרצועת בד עבה שלא באמת הגנה על הברך.

בעשור זה נכנסה לחיינו המצנפת, כיסוי קסדה גדול מרשת הסוואה שנועדה לשנות את צורת הראש ובכך להקשות על האויב את זיהוי הלוחם. לצד המצנפת נכנס לחיי הלוחמים מושג השפצור: שלא כמו היום, חיילי צה"ל שפצרו את הציוד שלהם בעצמם. מה שכן, צה"ל סיפק לצורך זה את האיזולירבנד, המיתרים השחורים והאזיקונים שהפכו למוצר חובה עבור כל לוחם. חיילי צה"ל בשנים אלה הפכו את השפצור לאמנות של ממש, בעזרת מה שצה"ל סיפק ובתוספת סכין יפני (שבהמשך הוחלף בלדרמן ומצית).

רוב חיילי צה"ל הסתערו עדיין עם אפוד, אולם ביחידות המיוחדות כבר החלו להכניס את וסט הלוחם, כלומר הלוחם ממש לבש לראשונה את הציוד שלו כמו חולצה. בפלוגות הוותיקות של הגדודים פתחו את ה"אמל"חיות": אמל"חיה הייתה מוסד פיראטי של כל פלוגה, ואליה נשלחו חיילים ותיקים וכישרוניים שתפרו וסטים ללוחמי הפלוגה על פי דרישה אישית. שיא הסטייל.

בשנות ה-90 פינה הגליל את מקומו לדגמים השונים של ה-M-16 שהיו משתלמים יותר עבור הצבא. את הגליל המשיכו לשאת רק השריונרים והתותחנים. לקראת סוף העשור שמחו המקלענים – או לפחות אלה שזכו בפק"ל - להחליף את המא"ג הכבד בנגב הישראלי.

בשנים האלה התחיל צה"ל להשקיע יותר בתיקים הגדולים שמטרתם לשאת ציוד כבד. תיקי ה"לואו" (קיצור של שם היצרנית, Lowe Alpine) נעשו מבוקשים בקרב לוחמי צה"ל בלבנון והתד"ל העתיק הפך למוצר שהחייל רואה רק בטירונות. את החפירה חזר לשירות, בדגם קל ומתקפל. החיילים התחילו לקבל גם ערכות ניקוי נשק מסודרות ותקניות, וכבר לא סחבו חוטים וצמר פלדה מהבית. המסטינג והכוסות נעלמו קומפלט.

שנות ה-2000: עמוד נוח

שינוי משמעותי נרשם במדי ה-ב' של הצבא. הבד נעשה נוח יותר ואוורירי הרבה יותר, ואפילו הוקדשה חשיבה למיקומי החורים והכיסים. בשנים האחרונות החלו לקבל ביחידות המובחרות מדי ב' עם חולצת דרייפיט, אבל במספרים קטנים (שכרגיל, יצרו הבדלי מעמדות). הדובון נעלם מרוב יחידות הצבא, כולל המילואים, והוחלף במעיל פחות עבה אבל נוח יותר ומחמם יותר.

בתחום ההנעלה נרשם שינוי מבורך כשהלוחמים החליפו את הנעליים הכבדות בקלות. בהמשך נכנס לשירות דגם ישראלי אוורירי יותר וקל יותר, ובשנים אלה הפך צה"ל את נעלי ההרים לתקניות בחלק מהיחידות.

בשנות ה-2000 יצאו אפודי הלוחם משירות ופינו את מקומם לווסט הנוח יותר. צה"ל רכש עשרות אלפי וסטים שמותאמים לכל פק"ל (חובש, צלף, נגביסט ועוד). מוסד האמל"חיה כמעט ונעלם מהנוף, ואילו הברכיות הישנות הוחלפו בברכיות פלסטיק עם רצועות גמישות שאשכרה הגנו על ברכי הלוחמים.

את ה-M-16 הארוך החליפו רובי ה-M-4 שהפכו לנשק התקני בחי"ר ובהמשך גם בשריון, בתותחנים, בהנדסה ובחילות אחרים. לצד זה נכנס לשירות רובה התבור לדגמיו השונים והמקלענים זכו לקבל את הנגב NG7‏ המתקדם.

צה"ל החל להשקיע יותר גם בכיסויי קסדות, ערכות שכללו משקפי מגן ללוחמים, ערכת עזרה ראשונה ואפילו שקיות שתייה שהחליפו את המימיות הירוקות. איפה זה ואיפה מימיות הפח של הצ'יקמוקים משנות ה-50.