רק לפני מספר ימים התבשרנו שישראל רכשה באופן רשמי את הצוללת השישית שלה. לא סתם כל דבר שקשור בצוללת, הכלי היקר ביותר בארסנל הצה"לי, עולה לכותרות: מדובר, אם תרצו, בזרוע הארוכה האמיתית של הצבא.
תמיד נעטפות הצוללות במעטה חשאיות שמאפיל אפילו על היחס לשאר האלמנטים הצבאיים, שגם להם הצנזורה לא זרה. למה העמימות הגדולה? כיוון שהצוללות מסמלות, פעמים רבות, את התקווה האחרונה, זו הטמונה ביכולתן להנחית את המכה השנייה על מדינת האויב במקרה של התקפה גרעינית. הרעיון ההרתעתי הוא כזה: גם אם על האדמה תיוותר המדינה בחוסר אונים, החבר'ה המבלים את השירות בדממה מתחת למים ידאגו לנקמה.
אבל יתרון "המכה השנייה", כמו שאר היתרונות שטומן בחובו מערך צוללות, דורש לא מעט משאבים. אפשר להתחיל, כמובן, בכסף, שמסתכם בסכומים אסטרונומיים; אבל גם הדרישה להקנות לחיילים את היכולות להישאר זמן רב כל-כך מתחת למים אינה פשוטה. ובסופו של דבר, משהו תמיד יכול להשתבש, וכל מי שנמצא על הצוללת עלול לשקוע בדממה יחד איתה.
אולי בגלל זה החלום של חיל הים האמריקאי הוא צוללות רובוטיות; כלי שיט בלתי מאוישים שיחצו אוקיינוסים שלמים. אבל הפנטזיה הצבאית הזו סוכלה לאורך שנים רבות, בעיקר בשל העובדה כי המדע המודרני עדיין לא מסוגל לייצר מערכות הנעה ודלק שיתפקדו במסע תת-מימי ארוך כל כך. אבל באחרונה התבטא האדמירל ג'ונתן גרינהארט, מפקד המבצעים הימיים בחיל הים האמריקאי, ורמז לכך שהמדענים של המעצמה החזקה בעולם הגיעו לכמה פריצות דרך שיכולות להפוך את החלום למציאות.
תמנון שזרועותיו נשלחות לכל עבר
_b.jpg "אדמירל ג'ונתן גרינהארט (צילום: צבא ארצות הברית)")
"אני מאוד חושק ב(הפיכת) המסע חוצה האוקיינוס הזה לבר ביצוע", אמר האדמירל גרינהארט לכתבים, כפי שצוטט באתר "Wired.com", בלי לפחד להישמע נלהב מדי. "ישנן כמה מערכות הנעה שיכולות לספק את הטווח הזה -30 או 45 יום. (אבל) הדלק שנדרש, לצערי, הוא נרחב... אז אנחנו עדיין לא שם".
ההצהרה הזו עלולה להישמע דווקא כהודאה בכישלון, אבל השימוש במילה "עדיין" מרמז אחרת. הוא בעיקר מרמז על כך שעדיין לא ויתרו על התכנית השאפתנית הזו, ושהיא עדיין נמצאת, איפושהו בפנטגון או בשלוחותיו, בפיתוח. ובכל זאת, עצם העובדה שהמציאות הטכנולוגית הזו עדיין כל כך רחוקה, מעלה שוב את השאלה: למה? נכון, צוללות רובוטיות זה בהחלט מגניב, אבל מה רע בצוללות המאוישות החמקניות האמריקאיות, שמהוות את חוד החנית של הלוחמה התת-ימית העולמית?
_flying_Jack_c.jpg "ה\"ג'ימי קארטר\" (צילום: חיל הים האמריקאי)")
התשובה פשוטה: הצוללות הרובוטיות לא נועדו לחליף את המאוישות, כי אם לסייע להן. אם, למשל, צוללת תוכל לפרוס צי של גששים רובוטיים שיוכלו לצאת למסעות חוצי אוקיינוסים ולהשיב מודיעין ימי בחזרה לספינת האם, הרי שלצבא ארה"ב יהיה יתרון עצום למול יריביו. אפשר לחשוב על זה כמו תמנון, שזרועותיו נשלחות לכל עבר.
ואפשר למצוא לכלי השיט הבלתי מאוישים האלה אינספור שימושים נוספים. מה למשל? שליית מוקשים, הסחת טילי טורפדו או אפילו יירוט הטילים – וכל זאת מבלי להעמיד חייל אמריקאי אחד בסכנה.
המפתח במרחב התת מימי
אבל הדרך עוד ארוכה. כיום, כלי השיט התת-מימיים הבלתי מאוישים בצבא ארה"ב מזכירים בצורתם טורפדו יותר מכל דבר אחר, והם מסוגלים לשוט בערך לאותם הטווחים, שממש לא מזכירים את אלה הנדרשים מצוללת. אבל לפי האדמירל גרינהארט, המחקר שיוכל לשנות זאת נמצא בעיצומו.
המדענים במשרד למחקר ימי מצביעים, למשל, על ניסוי שנערך באוניברסיטת רוטגרס שבניו ג'רזי, במהלכו נשלח כשב"ם למסע בן למעלה מ-7,000 ק"מ ו-221 ימים באוקיינוס האטלנטי. כלי השיט הבלתי מאויש, שמומן בחלקו על ידי חיל הים האמריקאי, לא הצליח להגיע לעומק הנדרש וגם היה חשמלי, מה שאומר שצריך להטעינו. במעמקים, זאת יכולה להיות בעיה.
ב-2005, צוללת רובוטית שנבנתה על-ידי סוכנות יפנית שברה שיא עולם ב"חקר ימי בלתי מאויש", כשצללה עד קרקעית הים וערכה מסע של יותר מ-300 ק"מ. ההישג הזה ממש לא מתקרב למה שרוצים בצבא ארה"ב, אבל מדובר בהתקדמות. ישנם גם דיווחים על התפתחויות באוניברסיטאות פנסילבניה וג'ונס הופקינס – כולם מנסים למצוא דרך להפחית את דרישות הדלק, כדי שהצוללת לא תהפוך לכלי שיט מסורבל ולא חמקני בעליל.
בינתיים, חיל הים האמריקאי מתנסה בצוללות בלתי מאוישות שמסוגלות לשוט לטווחים קצרים בהרבה מאוקיינוסים שלמים. אבל האדמירל גרינהארט כבר מזהיר: "זה יהיה המפתח במרחב התת מימי, כדי שנישאר בחזית".