ינואר 1989. אסירי אגף תא הנידונים למוות בכלא המרכזי במחוז גונדר שבאתיופיה כוססים ציפורניים בפחד. זו שעת צהריים, שרב כבד שורר בחוץ. חוליית חיילים נכנסת לאגף בצעדים נחושים ושולפת מאחד התאים כמה אסירים בדרכם להוציאם להורג. דני אגניהו, אז ילד בן 13, הסתתר מאחורי האסירים המבוגרים, נאחד בציפורניו בדלת התא. החשש שהוא יהיה האסיר הבא שיוצא להורג גרמה לו לרעד בכל הגוף, לסיוטים רבים, ללילות בלי שינה.
"כל יום בשעות הערב דלתות אגף הנידונים למוות היה נפתח והחיילים היו מוציאים אסירים ונעלמים. הבנו שהם לא יחזרו לתא יותר שמוציאים אותם להורג. כשהייתי שומע את הדלתות נפתחות הייתי מתחבא, הדופק היה בשמיים מרוב הפחד. עד היום לא יודע איך נשארתי בחיים. איך שרדתי את הגיהינום הזה. זה היה כלא שבו הוחזקנו בתנאים תת אנושיים שרק מעטים שרדו אותו", משחזר היום רס"מ דני אגניהו, חוקר בתחנת משטרת קריית מלאכי שבמרחב לכיש.
26 שנה חלפו מאז, אבל רס"מ אגניהו זוכר הכול, כאילו זה קרה אתמול. בנובמבר 2014 הוכר כאסיר ציון ופה לראשונה הוא חושף את סיפורו האישי שהוא הרבה יותר מעוד יציאת מצרים.
"הלכנו מאות קילומטרים, אף אחד לא התלונן"
הוא נולד בכפר דהאליה שבמחוז גונדר, בן למשפחת קייסים (רבנים). כבר מינקות הוא זוכר את השמות ירושלים וישראל עולים וצפים בבית על ידי הוריו. "תמיד דיברו בבית על ירושלים, על ציון, על ישראל, כמקום שהוא הבית האמיתי שלנו", הוא נזכר בהתרגשות. "כשהחלו העליות הראשונות, הטפטופים של היהודים מאתיופיה לישראל שנעשו בראשית שנות ה-80 בסתר, זה גרם להתרגשות גדולה מאוד בקרב היהודים. הבנו שאנחנו הולכים להגשים את החלום גם במחיר החיים שלנו".
כבר בגיל 13 אגניהו היה למעשה פעיל עלייה, יחד עם קבוצה של עשרות בני נוער שנשלחו על ידי הוריהם ללכת ברגל לכיוון סודן. שם, היו אמורים להמתין להם שליחי המוסד והסוכנות כדי להעלותם במטוסים ארצה. אגניהו היה אחד המנהיגים בקבוצה למרות גילו הצעיר.
>> עוד בפז"ם: כך חולצו אנשי המוסד מלב המדבר בסודן
"ההורים שלחו אותנו כשהתכנית שהיא שהם יעלו זמן קצר אחרינו. פשוט יצאנו לדרך אל הלא נודע. לא היה לנו שמץ של מושג לאן אנחנו הולכים. היו מדריכים מקומיים שקיבלו כסף מהמשפחות כדי להוביל אותנו לגבול ומשם היינו אמורי להסתדר", מספר אגניהו. "לקחנו איתנו כמה בגדים, נעליים וחומוס בקופסאות סגורות. הפרידה מההורים הייתה קשה אבל ניסינו להדחיק את הרגשות כדי שנוכל לעמוד במשימה: להגיע לישראל בשלום. הלכנו ביום, בלילה, בתוך ערוצי ואדי, מדבריות, כשחיות טרף ארבו לנו בכל מקום. הלכו מאות קילומטרים. אף אחד לא התלונן, לא בכה שקשה לו. כולם רצו להגיע ליעד, ישראל וזה נתן לנו את הכוח להתגבר על כל מכשול שהיה בדרך".
המארב, השבי, העינויים
הקבוצה של העולים הצעירים נהגה להתחבא לא פעם כדי שצבא אתיופיה לא יגלה אותם, שכן באותם ימים עליית היהודים לישראל הייתה בגדר עבירה חמורה, עד כדי בגידה במולדת.
המשבר החל אחרי כמה ימים של הליכה ממושכת ברגל, כאשר המדריכים ביקשו מחברי הקבוצה עוד כסף כדי להדריכם ליעד, בנימוק שהדרך מסוכנת מאוד והם לא מוכנים להמשיך. "פתאום באחד הלילות המדריכים ברחו לנו ונשארו לבד באמצע המדבר. נטשו אותנו. לא ידענו מה לעשות, התלבטנו אם לחזור בחזרה, אבל החלטנו להמשיך ללכת ברגל באותו מסלול בלי לדעת לאיפה הוא מוביל, כשמלאי האוכל והמים קטן מאוד. בדרך פגשנו בסוחרים סודנים שאמרו לנו שאנחנו בדרך הנכונה וזה נתן לנו כוחות מחודשים להמשיך", משחזר אגניהו.
לרוע מזלם של אגניהו וחברי הקבוצה כמה ימים לאחר מכן הם נקלעו למארב של צבא אתיופיה ונתפסו. אגניהו וחבריו סיפרו בתחילה לחיילים שהם התכוונו לחצות את הגבול לסודן ולחפש שם עבודה.
"אם היינו נשברים ומספרים לחיילים שאנחנו נוסעים לארץ ישראל הם היו עלולים לחסל אותנו", הוא נזכר, "הם עינו אותנו, הרביצו חזק מאוד, טלטלו אותנו ואחר כך הסיעו אותנו לכלא באחת הערים. חלק הם גייסו לצבא אתיופיה שנלחם בלוחמי גרילה, ואותי ואת השאר הכניסו לתא אחד בלי אוויר, בלי אור יום, בלי שירותים, רק בור קליעה מסריח. 50 איש בתא אחד. לא יכולנו לישון, היינו מתחלפים בינינו, חלק ישנו בעמידה, בישיבה. זה היה ממש מטורף. פעם ביום קיבלנו קערה של אורז וכוס מים ועם זה הסתדרנו. היו אנשים לא מהקבוצה שלנו, אסירים אחרים שפשוט לא החזיקו מעמד ומתו".
שלושה חודשים הוא הוחזק בתא ולאחר מכן הועבר יחד עם מרבית מחבריו לכלא המרכזי במחוז גונדר, לאגף הנידונים למוות, בו מוחזקים אסירים שביצעו עבירות בגידה נגד המדינה.
אגניהו הנער נחקר ועונה על ידי החוקרים. "הרביצו לנו מכות רצח. שברו לנו את הציפורניים ואת האצבעות שנספר את האמת לאיפה התכוונו ללכת", נזכר אגניהו, ומוסיף שחלק גדול מחברי הקבוצה נשברו בעינויים והודו שהמטרה שלהם הייתה לחצות את הגבול ולעלות לישראל. חוקרי צבא אתיופיה חשדו שמדובר ברשת ריגול שפעלה במדינה.
"הייתי ילד קטן. כל הזמן חוטף מכות, לעולם לא אשכח איך היכו אותי באצבעות וגרמו לי נזק בלתי הפיך. עד היום הצעקות האלה עוברות לי בראש. הייתי שומע צעקות של אסירים שמוציאים אותם להורג. ישנו על רצפה רטובה בלי מזרונים וחששנו שגם אותנו יוציא להורג. החוקרים השפילו אותנו בגלל שהיינו יהודים. התעללו בנו. לא ידענו מה יקרה איתנו".
ההצלה
כעבור שמונה חודשים באגף נידונים למוות באה הישועה לאגניהו ולשאר היהודים בקבוצה. גורם ישראלי ששמע על מעצרם שילם סכום כסף גדול לממשלת אתיופיה בתמורה לשחרורם ולכך שעליית היהודים תהפוך לחוקית.
אגניהו ושני אחיו הגיעו לאדיס אבבה במטרה לעלות לישראל. הוא היה פעיל עליה וסייע לנציגים הישראליים ולשגריר הישראלי בשורה של משימות שאת חלקן הוא מסרב לספר, כדי להעלות את היהודים לישראל. ב-1991 הוא עלה לישראל. השתקע בעיר אשדוד. שירת כלוחם במג"ב, רכש מקצוע כהנדסאי אלקטרוניקה ובשנת 2001 החליט להתגייס לשורות המשטרה.
היום, לאחר 14 שנה במשטרה, אגניהו משמש כחוקר במרכז לשירות האזרח בתחנת קרית מלאכי. "זה תפקיד שצריך בו הרבה סבלנות. באים אזרחים שמתלוננים וצריכים עזרה ואני כל הזמן עם אוזן קשבת, עוזר להם במה שצריך, מפנה אותם לגורמי מקצוע במידת הצורך. אני חצי פסיכולוג. מבחינתי זו זכות גדולה לשרת את הציבור. אני מרוצה מאוד ואני חושב שגם התושבים".
הוא מעולם לא חזר לאתיופיה, אך מקווה שבעתיד הוא יגיע לשם עם הילדים כדי לסגור מעגל. "חשוב מאוד שיידעו על המורשת שלנו. שיידעו מה אני ושאר היהודים עברנו כדי להגיע לישראל. לבית שלנו".