היא חמושה ברובה 16-M, נראית כמו לוחמת ביחידה הכי קרבית בצה"ל, טסה ארבע פעמים בחודש במסוק ללכוד עברייני תנועה ואורבת להם בכבישים הכי מסוכנים, אבל מוצאת זמן גם לשמור על הנכדים. תכירו את אחת השוטרות הכי קשוחות במשטרת ישראל: רב-נגד רוחמה בניסטי-לימואי בת ה-55, מפקדת משמרת ביחידת התנועה במשטרת מחוז ש"י, אם לארבעה ילדים וסבתא לשלושה נכדים המתגאה בתואר "אימת עברייני התנועה".
"הנהגים מכירים אותי כבר שנים רבות. הם מכבדים אותי, לא מרימים את הקול. הם יודעים שאיתי לא מתעסקים אם הם ביצעו עבירת תנועה המסכנת חיי נהגים והולכי רגל. כולם מקבלים יחס שווה", היא אומרת.
רנ"ג בניסטי-לימואי, תושבת ירושלים, היא זן נדיר במשטרת ישראל. 33 שנה במשטרה, מרביתן בתפקידי שטח. נושמת אבק, אוכלת חצץ, מטפסת על גבעות, לפעמים במשך 12 שעות ביממה ואף יותר.
"אני מכורה לעבודה ואני לא מתכוונת לצאת בקרוב לפנסיה, החיים שלי נמצאים במשטרה", מספרת בניסטי-לימואי, "לצערי, בגלל העבודה, פספסתי את הילדות של ילדי ובעלי היה ההורה הדומיננטי בבית", היא מסבירה. "גם היום לצערי אני בקושי רואה את הנכדים, רק לעיתים רחוקות ולכמה שעות בשבתות. מרבית הזמן אני בשטח".
רנ"ג בניסטי-לימואי התגייסה למשטרת ישראל ב-1984 כשוטרת תנועה במשטרת מחוז ירושלים. בהמשך, היא שימשה כסיירת וראש משמרת תנועה. בעקבות הקמת מחוז ש"י ב-1994, היא עברה לשרת בו כמש"קית כוח אדם. לדברי מפקדיה, היא סייעה רבות בעיצוב דור העתיד של השוטרים.
אבל מדובר בחיית שטח אמיתית. כעבור שנתיים היא החליטה לצאת מתפקידי המטה לטובת עבודת השטח ושימשה כראש משמרת בשלוחת אגף התנועה במחוז ש"י. "אני לא יכולה בלי השטח. אני אוהבת את האקשן. האדרנלין זורם לי בדם", מעידה בניסטי-לימואי.
באחד מתפקידיה, היא נפצעה ונאלצה לעבור לתפקיד רכזת בוחנים למשך כשלוש שנים, "החלטתי לא לוותר, להילחם, התגברתי על הפציעה והתעקשתי לחזור לשטח כשוטרת תנועה".
היא כבר רגילה לשמוע את תירוצי הנהגים שמנסים לחמוק מדו"חות תנועה. "היה נהג שנסע במהירות מופרזת ומסוכנת וסיפר לי שאבא שלו נפטר, ולמעשה אבא שלו ישב לידו. במקרה אחר נהגים שנסעו בפראות על הכביש, טענו שזרקו עליהם אבנים או שהם ממהרים לבית החולים", נזכרת בניסטי-לימואי, "יש להם תמיד תירוצים מפתיעים. אני כבר רגילה לזה".
ילדיה עודדו אותה שלא לפרוש מהמשטרה למרות שהיה לה חלון הזדמנויות לעשות כן. "הילדים תומכים, מחזקים ומעודדים אותי להישאר במשטרה. אני רואה בעבודה שלי שליחות ציבורית ממדרגה ראשונה. השאיפה המרכזית שלי היא לשנות את הרגלי הנהיגה בארץ. אני גאה להיות שוטרת במשטרת ישראל. זו זכות גדולה עבורי ללבוש את המדים ואני מקווה להישאר במערכת עוד שנים רבות".