"אני לא יוצא מפה עד שנתפוס את המחבל, ותהיה בטוח שאני אצא מפה". את המשפט הנחרץ הזה אמר לי מפקד מחוז דרום במשטרה, ניצב יורם הלוי, כאשר תפסתי אותו לשיחה קצרה ברגע אחד של הפוגה במהלך הלילה שבין שבת לראשון. זו הייתה אמירה אמיצה במיוחד, משום שהיא נאמרה בזמן שכולם חשבו – היו בטוחים – שהמחבל כבר נמלט מקרית גת. בעוד אנשים מסביב חשבו שאין טעם להמשיך במצוד וצריך לתת לאנשי המודיעין לעשות את העבודה, הלוי היה איתן בדעתו – ואפילו נתן דדליין: לא יותר משעה עד שאנחנו תופסים אותו.
שעה לאחר מכן, השוטרים שמו את ידם על המחבל. "צדקת", אמרתי להלוי בזמן שהוא הרשה לעצמו, כפי שהבטיח, לעזוב את העיר.
עם אקדחים שלופים ברחובות קרית גת
חמש שעות של מצוד בקרית גת הזכירו לי את סדרת הסרטים "הנמלט" וה"מצוד" בכיכובו של טומי לי ג'ונס. על תקן השחקן עטור התהילה היו הפעם מפקד מחוז דרום של המשטרה והמקביל שלו מהשב"כ, על תקן המחפשים היו כמעט 300 שוטרים בהם גם יחידות העלית של המשטרה, כולל הימ"מ.
הסיפור הזה מתחיל בסביבות השעה שש וחצי בערב, כשאני מקבל הודעה על פיגוע דקירה בקרית גת. מוחמד א-טרדה מאזור חברון הצליח לדקור ארבעה בני אדם, לפצוע אותם ובניגוד למקרים קודמים גם להימלט. כל העולם מחפש אחריו. אני טס לכיוון האצטדיון בעיר, שם התרכזו הכוחות של המשטרה והשב"כ, והמראה בהחלט מזכיר את הסרטים עליהם כתבתי. עשרות רכבי משטרה וקבוצות גדולות של שוטרים שאת כל אחת מהן מתדרך קצין משטרה, חלק גם איש שב"כ. כל קבוצה שמסיימת את התדריך יוצאת לכיוון אזור בעיר עם אקדחים שלופים או רובי M-16. במתחם מקימים חפ"ק משוכלל בתוך אוהל ענק שקם בשניות. באוהל וברכבי חפ"ק שלצדו ים של מכשירי קשר ומסכים שמראים את הכוחות, מפות ושלל דברים מסווגים. אין ספק שהגעתי למקום הנכון, ואני מחליט לראות את הסרט הזה מהשורה הראשונה.
כ-300 שוטרים השתתפו בסריקות בהם הימ"מ, יחידת יואב, יס"מ ואחרים. ניצב הלוי ניצח על התזמורת כשהוא עומד מול המסכים והמפות, מחלק את צוותי החיפוש על פי אזורים. אחרי שהוא מסיים לתדרך את קציני היחידות אלה הולכים לשוטרים עצמם ומעבירים להם את התדריך. שטח האצטדיון של קרית גת נראה כמו שטח כינוס לפני כניסה ללבנון, שוטרים עם אפוד מלא, נשק ארוך מוכן לכל מצב. מיד כשהם מסיימים לקבל את התדריך הם יוצאים לכיוון העיר, מראה לא פשוט כשאנחנו מדברים על לב לבה של עיר בישראל. בולטים במיוחד הם לוחמי הימ"מ עם המסכות על הפנים והציוד שמוכר לנו מתמונות של מעצר מבוקשים.
"3 אתה יוצא לכיוון השטח שדברנו עליו", אמר בקשר קצין מהימ"מ, לבוש אזרחי, ככל הנראה לאחד מהצוותים. בינתיים מתקיים דיון מרתק של כל הנציגים, כאשר בחמ"ל מתרכזים נציגי המשטרה, השב"כ, הימ"מ, קציני היחידות השונות ואפילו נציגים של מד"א ושאר הגופים האזרחיים.
מדי פעם יוצא דובר מחוז דרום, סנ"צ דורון בן אמו, לעיתונאים ומתדרך אותם על מה שקורה. "ערב טוב, הרבה מאוד שוטרים כולל יחידות מיוחדות, מנסים לאתר את אותו אדם שדקר ארבעה אנשים. מיפינו את האזורים שבהם מתבצעת בנייה, עוברים בית בית, מבנה מבנה וסורקים. נכון לעכשיו עדיין לא תפסנו אותו". סנ"צ בן אמו נשאל האם הם יודעים את זהותו של המפגע וענה, "לגבי זהותו של האיש אנחנו עדיין לא יודעים מי זה בדיוק, יש עדי ראייה שמסרו לנו תיאור של המפגע".
מה שבן אמו לא סיפר לעיתונאים, ועכשיו כבר ידוע, זה שבעקבות מידע מודיעני נתפסו שני שב"חים שהיו הסייענים של המפגע. אלה נתפסו כבר בהתחלה, ומבלי שידענו על הדרמה המתחוללת הם נחקרו ומסרו איפה בערך נמצא המפגע. המידע שזרם מחקירתם של שני הסייענים עבר לחפ"ק, ועל פי זה בוצעה חלוקה של הצוותים. כחלק מהדרמה של המצוד סייר באוויר מסוק משטרתי, שמדי פעם העביר מידע כזה או אחר לחפ"ק או לכוחות בשטח.
הצוותים, של חמישה עד עשרה שוטרים, סורקים את חצרות הבתים. הכול נעשה בנשקים שלופים ופנסים שצמודים לכלי הנשק מאירים את החשיכה. "אין לו סיכוי, אנחנו נביא אותו", מסנן אחד מאנשי הימ"מ כשיצא מהמתחם עם חבריו. "חבל לו על הזמן", עונה לו שוטר יס"מ.
ההבדל בין הכותרות לבין המציאות
זה המקום להגיד – אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים בתקשורת. בזמן שהשוטרים עברו בית בית, הכותרות ברחבי הרשת דיברו על "עיר במצור". בכלי התקשורת השונים יצאו דיווחים על כך שהעיר נחסמה, שהמשטרה מבקשת מכולם להסתגר בבתים. במקביל התפרסמו ידיעות שהמחבל נדרס ונפצע, שירו בו והוא פצוע קשה. איך נגיד זאת בעדינות, זה היה רחוק מהמציאות. ניצב הלוי, שעד אז היה די רגוע, יצא לכיוון העיתונאים: "למה אתם מוציאים דברים כאלה?", שאל. "מי אמר להסתגר בבתים? ההפך, אני אומר לאנשים תמשיכו בשגרת החיים שלכם. צאו לאן שאתם צריכים, רק לשמור על ערנות". גם הסיפור על עיר במצור לא היה נכון. ניידות אכן הוצבו בחלק מהכניסות לעיר, אבל הן לא עצרו את הכניסה, רק בדקו מי נכנס ומי יוצא. מבחינתו של הלוי הכי חשוב זה לשמור על השגרה. הוא מספיק בטוח במידע שיש לו ובניסיון שצבר, וגם חושב שאסור לתת לטרור לנצח ולשנות את שגרת החיים.
מדי פעם אני מסתכל על ניצב הלוי שמנהל את החיפושים. בניגוד ללחץ שניתן לראות בסרטים הוא נראה די רגוע. מדי פעם הולך לצד, נראה כאילו הוא מחשב משהו, חושב עם עצמו ואז חוזר למסכים הרבים ולמפות. זורק עוד פקודה, מוריד עוד הנחייה. מסתודד בצד עם אנשי השב"כ. אפילו מוצא את הזמן לבדיחה קלה וחיוך. נראה שהוא בטוח בעצמו, והביטחון הזה התברר די מהר במוצדק. הסיפור הזה לא גלש אל הבוקר, למעשה אפילו לא עבר את חצות.
סמוך לשעה 23:30 מתחילות לצוץ ידיעות על כך שהמחבל נתפס. במשטרה מסרבים להגיד מה קורה, אבל מבקשים מהעיתונאים להתרכז. עוד שמועה? נראה שהפעם לא. אני מבחין בחיוכים של אנשי המשטרה, אלה גם מכבים את המסכים ומקפלים את המפות. אין ספק, המחבל נתפס. ניצב הלוי יוצא לתקשורת. הוא הפנים של 300 השוטרים שהשתתפו במבצע. "סיימנו את הסריקות והמפגע עצור", אמר ניצב הלוי. "הוא נתפס עם הסכין מגואלת בדם". אז גם חשף, "חשוב להגיד שהוא הגיע בסיוע של שניים מחבריו, שגם הם עצורים. הם נעצרו כבר בשלבים הראשונים על ידי המשטרה, נתפסו באזור הזירה, תוחקרו, ולמעשה ידענו כבר בשלבים הראשונים שהבחור נמצא בסביבה".
המצוד הסתיים וכוחות המשטרה נעלמו באותה המהירות בה הגיעו, חייבים להחזיר את הרכבים והציוד לכוננות, לאירוע הבא שדי ברור כי יגיע מאוד מהר. רק האוהל של החפ"ק נשאר לעוד שעה ארוכה, שם הם עשו תחקירים והפיקו לקחים. וניצב הלוי, הוא יצא מרוצה מהזירה – עם חיוך לא מוסתר של ניצחון. הבטיח – וקיים.