גם הם היו בצבא, גם הם התמודדו עם מפקדים, גם הם לבשו מדים וגם הם עשו את השטיקים שכל חייל עושה. עכשיו הם מביטים בתמונות החוגר ונזכרים בשירות שלהם. אנשי התרבות מעלים נוסטלגיה.
דני (שובבני) סנדרסון
המוזיקאי הצעיר דני סנדרסון, שהתבגר על סצנת הרוקנרול בניו יורק, חלם להגיע ללהקת הנח"ל. בהגיעו לגיל 18, זמן קצר לאחר שחזר מארה"ב, גויס סנדרסון ללהקת הנח"ל, בתקופת העדנה האחרונה והמשמעותית של הלהקות הצבאיות בארץ.
התפקיד: "הייתי מוזיקאי בלהקת הנח"ל ויצרתי קשר טוב עם מוזיקאים מוכשרים באותם הימים. הגעתי ללהקה, שזה שירות יוצא דופן מכל בחינה, עם הרבה כבוד למורשת ולשירים שלה. בסוג כזה של שירות יצא לי לראות את צה"ל ממעוף הציפור. הסתובבתי בבסיסים בכל רחבי הארץ, ופגשתי אנשים מגוונים מתפקידים שונים".
טירונות באיחור אופנתי: "כשהתגייסתי נלקחתי מיד ללהקה ובכלל לא עברתי טירונות. אלא ששנה לאחר מועד גיוסי חויבתי לעבור טירונות וכך יצא שהטירונות שלי הייתה קצת קפקאית, חייל ותיק שמפקדו פחות זמן ממנו בצה"ל. אני זוכר שבמהלך מסע האלונקות הגיע אוטובוס של להקת הנח"ל אלינו לבסיס. כל כך שמחתי, שעזבתי את רבע האלונקה שסחבתי ורצתי מיד לעבר האוטובוס".
בלב לבה של התרבות: "השירות שלי היה מעבר חד לתוך המוזיקה הישראלית והמקסימה – ליצירתו של סשה ארגוב הגדול וזו של נעמי שמר הנפלאה. המוזיקה הזאת נטמעה בי עמוק והשפיעה על המשך הקריירה שלי בארץ".
בראייה לאחור: "אני חושב שהשירות בצה"ל משקף את שורשי החברה הישראלית. החייל שנמצא בטירונות עובר דברים כל כך קיצוניים שהוא לא מוכן אליהם, אבל צריך להבין את זה ולנסות לבחון את זה מהצד. אני חושב שקשה להבין את ה-DNA הישראלי: את התרבות הישראלית, הפוליטיקה והפסיכולוגיה החברתית, והטירונות באיזשהו אופן מקנה כלים להבנת אותו צופן".
אלי יצפאן – בידור בלבנון
האיש שגרם לכם להחזיק את הבטן מצחוק מתגלגל, זוכר היטב את תקופת שירותו הצבאי, ואף מעיד על כך שהשפיעה עליו מאוד. אלי יצפאן, בדרן, קומיקאי, חקיין, צחק כל הדרך ממלחמת לבנון כחבר בלהקת המפח"ש (מפקדת חילות השדה).
על השירות: "השירות בלהקות הצבאיות היה מקסים וכיפי. הופענו בכל חור בארץ. בצבא כמו שלנו שמתבסס על הווי והרפתקאות – האמנות קשורה לצבא והוא נטוע עמוק בתרבות הישראלית. זו החשיבות המבורכת של הלהקה הצבאית. צבא צריך שיהיו בו אמנים בין אם זה זמרים ושחקנים או נגנים וספורטאים מצטיינים".
המלחמה ההיא: "באחת ההופעות שלנו במלחמת לבנון פרקנו את הציוד בתוך שטח לבנון ופתאום שמענו פיצוץ ענק של מטען צד. הקהל, ואנחנו בראשו, ברחנו קיבינימט. זאת הייתה מלחמה נוראה, שבה ככל שאתה מתבגר אתה קולט את המחיר ששילמנו. פגשתי בתקופת השירות שלי בלהקה אנשים מכל מקום אפשרי ועם כל הבעייתיות של המלחמה, ראיתי חיילים נחושים ודבקים במשימתם".
בראייה לאחור: "אני חושב שהתנאים בצבא היום טובים הרבה יותר. בנוסף לזה, אין סיכוי שמלחמה תימשך יותר מחודש, העולם לא מסכים לכך. אנחנו נמצאים עכשיו בסיומה של מערכה קשה ואני מצדיע לכל החיילים ששירתו במבצע האחרון, החל בלוחמים בחזית, דרך לוחמי החימוש, ועד ללוחמים בעורף".
מיקי חיימוביץ' – כובע מצחייה לדיסטנס
קשה להאמין שאחת הדמויות הכי נעימות על המסך, זו ששידרה במשך שנים בממלכתיות ופיזרה חיוכים בתפקידה העיתונאי, הייתה בעברה מ"כית קשוחה. הקצינה במילואים מיקי חיימוביץ' מודה שהיא התקשתה לרוב להסתיר את החיוך.
על התפקיד: "הייתי מ"כית, מ"מית ומ"פית במחנה 12 (בה"ד 12). התפקיד אילץ אותי להיות קשוחה והאמת היא שהיה לי מאוד קשה עם ההכרח הזה. החיילים שלי לא ידעו, אבל התפקיד של כובע המצחייה הארוך שחבשתי היה להסתיר את הפנים שלי, כי אחרת הם היו רואים שאני צוחקת".
עיצוב בשירות המדינה: "השירות שלי היה אחת התקופות המכוננות בחיי. הגעתי למקום שלא רציתי להיות בו ובסופו של דבר יצאתי ממנו לקורס קצינים. ההתמודדות שלי עם הקושי העבירה אותי תהליך שביגר אותי. הכרתי בשירות שלי את ישראל האחרת, שלא יצא לי לפגוש באזרחות, ובסך הכול אני יכולה להגיד שיצאתי אדם טוב יותר מהצבא".
תמיד עם צה"ל: "לא הייתי חוזרת לצבא. למרות שאני בן־אדם נוסטלגי אני חושבת שאנחנו צריכים להתקדם בחיים ולהמשיך הלאה. הצבא היה תקופה טובה בחיים שלי, והיום אני נמצאת במקום אחר".
בראייה לאחור: "היום אני מדברת מפוזיציה של אמא לבן חייל ויש לי פרספקטיבה שמאפשרת לי לראות את הדברים מבחוץ. אין ספק שההתחלה מאוד קשה, המעבר מהאזרחות לצבא הוא טראומתי, ואין שום דבר שיכול לעזור נגד זה. צריך לזכור שהקושי משותף לכולם ולדעת לנתב אותו כדי להתחשל ולהיבנות להתמודדות עם עוד אתגרים בחיים".
דורון ג'מצ'י – מהטירונות לליגת האלופות
בתקופתו של מלך הסלים הבלתי־מעורער של ליגת־העל הישראלית, לא היה מעמד של ספורטאי מצטיין. העובדה הזאת לא הפריעה לדורון ג'מצ'י להתגייס ולעשות שירות צבאי מלא ועדיין לטפח קריירת כדורסל משגשגת. גם טירונות קרבית הייתה כלולה בחבילה.
אני וצה"ל: "השירות הצבאי שלי היה חוויה שעצם המחשבה עליה מעלה לי חיוך עצום על הפנים. כשעמדתי להתגייס, עלתה השאלה איך לשלב את הצבא עם הכדורסל. הצבא בא לקראתי, ואפשר לי לשרת בפיקוד הנח"ל ביפו וגם להקדיש זמן לאימונים".
ממסע אלונקות לאירופה: "מכורח העובדה ששירתתי בנח"ל חייבו אותי לעבור טירונות של רובאי 05 במשך ארבעה חודשים וחצי. השיא הכי גדול בשירות שלי היה בתקופה הזאת, כשהייתי צריך לצאת למשחקי מוקדמות אליפות אירופה לנוער באמצע הטירונות. ממש לפני הטיסה לחו"ל היה לנו מסע אלונקות, ומשם טסתי ישר למקום אחר באווירה אחרת. כשחזרתי נחתתי היישר לתוך סדרת אימונים בתקוע. שם, מרוב האבק השיער שלי נצבע לבן תוך כמה דקות".
טיפ למתגייסים החדשים: "הייתי מציע למי שעומד להתגייס לצבא לעשות את זה בלב חפץ. אני חושב שהתקופה הזאת היא הטובה והחשובה ביותר כדי לעצב אישיות וזו ההזדמנות הכי גדולה שיכולה להיות לכל אדם לעשות לעצמו הכנה לחיים האמיתיים שיבואו אחרי".
יונה אליאן – בכי בקרייה
הרבה לפני שיונה אליאן כיכבה על המסך בסדרות ובסרטים ולפני שכבשה את בימות התאטראות בארץ, היא הייתה נערה תל אביבית חדורת מוטיבציה, שרצתה לתרום את כל כולה לצה"ל. "רציתי כל כך לעשות תפקיד מעניין ומשמעותי, זה היה ממש החלום שלי", היא מתוודה, "אבל לצערי שלחו אותי למקום הכי לא צבאי שיכול להיות".
התפקיד: פקידה בקריה בתל אביב. "ניפצו לי את החלום", היא צוחקת, "ממש ככה. הגעתי לקריה בתל אביב, שהייתה בנויה בעבר מצריפונים קטנים כאלה ואמרו לי להכין קפה לקצינים. הסתכלתי מסביבי ולא יכולתי לעצור את הדמעות. התחלתי לבכות ולבכות, עד שניגש אליי קצין בדרגת סא"ל שנתן לי שלושה ימי חופש להתאושש בבית. חזרתי הביתה ובכיתי, ושלושה ימים אחרי חזרתי לקריה ולמדתי להקציף נס קפה".
מה שנכון: "אני זוכרת שהיה לנו רס"ר שעמד בפתח הקריה ובדק אותנו כשנכנסנו. בתקופתי נדרשנו לשים את הכומתות שטוחות על הראש וללכת עם חצאיות. בדיעבד זה נראה לי כל כך מצחיק. בנוסף, אני זוכרת ששובצנו בתורנויות שמירה, ואני לא הצלחתי להבין על מה בנות צריכות לשמור בקריה. מה אני כבר אדע לעשות אם יקרה משהו?"
בראייה לאחור: "למרות הכול אני רואה את צה"ל כחוויה בונה ומעצבת. הצוות שלי והמפקדים הישירים היו אנשים מקסימים והתייחסו אליי מאוד יפה. הם הבינו שאני הייתי ילדת חלומות שנתקעה כמו ציפור לכודה במשרד וכחלק מהתפקיד גם שלחו אותי להתאוורר בעבודות שונות שהיו צריכות להיעשות בבסיסים ברחבי הארץ. כמובן שגם ניצלתי את שירות היומיות ולמדתי משחק אצל מורה בתל אביב".
פנינה רוזנבלום – הסלב הראשונה על מדים
כבר בגיל 16 הרוזנבלומית הפיצה אבק כוכבים כשנבחרה להיות "מלכת המים" הארצית ופצחה בקריירת דוגמנות, שממשיכה במובנים רבים עד היום. בדרך היא הספיקה לעשות גם כמה מיליונים ואפילו לבצע טבילת אש בכנסת ישראל.
על התפקיד: "הייתי בלהקת חיל האוויר ובלהקת חיל התובלה. עד היום אני זוכרת שבאתי לצבא בתור אישה מאוד מפורסמת והיה לי מאוד קשה עם העובדה הזאת. חיילים מסביבי הטרידו אותי ללא הפסקה. אני אפילו זוכרת שבזמן הטירונות נתקעה לי השרשרת של הרובה ובזמן שטיפלתי בתקלה כולם מסביבי צחקו וצחקו".
תמיד עם צה"ל: "פניתי למפקדת הכי בכירה כדי שתשחרר אותי. בגלל הפרסום הרב שלי והעובדה שלא הצלחתי לשרת בשקט עקב ההצקות, לא הייתה ברירה אלא לשחרר אותי. אבל לא באמת עזבתי את צה"ל. שני הילדים שלי שירתו ומשרתים בו, ואני באופן אישי ממשיכה לשלוח את המוצרים שלי לחיילים שלנו".
בראייה לאחור: "אני מאמינה שמה שצריך לקרות, קורה בסופו של דבר. אני מאוד אוהבת וגאה בצה"ל, ובזכותו אני חיה כאן בשקט ובשלום. אני חושבת שהצבא יכול וצריך להיות כיף לא נורמלי. זאת חוויה שהיא בלתי נשכחת לטוב ולרע".
אביגדור קהלני – דרך לוחם
תא"ל (מיל') אביגדור קהלני מעולם לא עזב את הצבא באמת. הוא תמיד כיוון לשירות ארוך טווח, גם הרחק אי שם בצו הראשון, כשהסתיר בעיה רפואית באוזן כדי לנסות להתקבל לקורס טיס. משם הוא הגיע לחיל השריון, הצטיין לא פעם, לחם במלחמות ישראל והגיע לבסוף לתפקיד יו"ר האגודה למען החייל.
בעיות פרופיל: "התגייסתי לצה"ל בשנת 1962, ולאחר שגילו במבדקי קורס הטיס שהשמיעה שלי חלשה באוזן ימין, התנדבתי לצנחנים. לאחר בדיקה של רופא שגילה שיש לי רגליים שטוחות, הוא הודיע שאני לא מתאים. בסופו של דבר הגעתי לטירונות בשריון, בגדוד 82. כשירדנו לשדה כעבור שבוע, היו לי כאבי בטן נוראיים. בהתחלה החובש חשב שאני ממציא, אבל מפקד תורן שלא הבין ברפואה הורה לטפל בי ־ ואכן הגעתי לבית־חולים סורוקה".
במעלה הפסגה: "עברתי ניתוח ואושפזתי למעלה משבועיים בבית־החולים. כשחזרתי לשטח החברים מהגדוד כבר סיימו את האימון בשדה ולא היה מה לעשות איתי, אז שמו אותי באפסנאות. לבסוף סיימתי את קורס הטנקים כחניך מצטיין, ומשם רק טיפסתי במעלה הדרך הפיקודית, נעשיתי מפקד החטיבה, ונלחמתי באתגרים שנקרו בדרכי כדי לממש את השאיפות שלי".
טיפ לחייל השבוז: "ההמלצה שלי היא לראות את השירות הצבאי בתור חוויה. צריך לזכור תמיד ברגעים הקשים שהיו כאלה שעשו את זה קודם. הצבא ממצה את היכולות האישיות של כולנו, בנים ובנות. בתקופת השירות אתה מתבגר מהר מאוד ולומד על עצמך הרבה. אני יכול לתת רק תשבחות על השירות שלי".