כאשר ישראל יצאה למבצע שלום הגליל, אוגדה 98 בפיקודו של תא"ל עמוס ירון קיבלה על עצמה את המשימה לנחות בעורף האויב. כוחות האוגדה, שכללת את חטיבת הצנחנים הסדירה, כוחות שריון ואלמנטים נוספים, היו אמורים לנחות בשפך נהר האוואלי ולנתק את מפקדת אש"ף מכוחותיה שמדרום. לאחר מכן, הם היו צריכים להתקדם על ציר החוף עד לביירות. הצלחת המבצע הייתה תלויה בתפקוד שייטת 11 של חיל הים.
באותה תקופה שייטת 11 נחשבה למוזנחת ביותר ומנתה מספר זעום של נחתות. המצב שלה היה כל כך גרוע עד שמפקד חיל הים דאז, האלוף זאב אלמוג, כתב על כך לרמטכ"ל רפאל איתן: "מצבן הטכני של הנחתות הינו ברמה שמתחת לסטנדרטים בחיל הים. איני מוציא מכלל אפשרות נזק חמור, העלול להוביל לטביעה!". למרות זאת השייטת הזו יצאה למבצע בפיקודו של תא"ל אברהם אשור. בתוך ימים ספורים הם הצליחו להנחית את אלפי הצנחנים ומאות כלי הרכב הכבדים, כולל טנקים. בזכותם, המבצע הזה הצליח ולמרות הכול, ההמלצה לצל"ש נדחתה (וניתנה מחדש רק עשור לאחר מכן). היחידה פורקה זמן קצר לאחר המלחמה.
לאורך ההיסטוריה המפוארת של צה"ל ניתן למנות לא מעט יחידות אשר פורקו לאורך השנים. חלקן הוקמו מבעוד מועד למשימות ייעודיות ואחרות פורקו מסיבות תקציביות. יחידות נוספות פורקו מכיוון שכבר לא התאימו לשדה הקרב המשתכלל. רוב היחידות שנעלמו נשכחו עם השנים, למרות שחלקן השאירו חותם כמו במקרה של שייטת 11. בפרץ נוסטלגיות החלטנו להחזיר עטרה לאותן יחידות שנשכחו.
גדוד טוביה
בימים בהם דנים בישראל בעד ונגד גיוס בני ישיבות, כדאי לכולנו להיזכר בגדוד טוביה. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות הגיעו במערך הגיוס של היישוב, ובאיגוד הישיבות של ארץ ישראל, להסכמה לגיוס בני ישיבות חרדים למערך ההגנה של ירושלים.
באיגוד הישיבות חששו ממותם של האברכים הצעירים. הם זכרו את השואה, וחששו שמותם של האברכים בשדה הקרב יעלים את המעט שנותר מעולם התוכן היהודי, ששרד את זוועות הנאצים. מנגד, גם הם הבינו שכדי להגן על ירושלים צריך כל צעיר בריא שיכול להחזיק נשק, או לפחות לסייע למי שנלחם. לאחר ההסכמה, הוקם גדוד תחזוקה עורפי תחת פיקודו של טוביה ביר, אז צעיר דתי ולימים רב גדול בישראל. על פי ההסכם, החיילים בגדוד, שמנה כ-350 אברכים (40 אחוז נפסלו רפואית), שירתו במשך שתי משמרות בשבוע, במהלכן הם בנו וביצרו עמדות. אברכים מעל גיל 23 עשו רק משמרת אחת של שמונה שעות. לגדוד התגייסו מכל המגזרים, כולל נטורי קרתא, ליטאים ועוד. לאחר הקמת צה"ל הגדוד פורק. "איש לא נעדר ולא ניסה להתחמק", שחזר לימים הרבי טוביה ביר.
יחידה 101
ללא ספק ה-יחידה שפורקה והמורשת שלה משפיעה על ערכי צה"ל עד היום. מה שמדהים בכל הסיפור של יחידת הקומנדו הזו היא העובדה שהיא פעלה במשך חמישה חודשים בלבד. למרות ההצלחה המדהימה של מלחמת העצמאות, בשנותיו הראשונות צה"ל היה צבא די עלוב שנכשל בחלק לא קטן מהמשימות שלו. הצבא לא הצליח להתמודד עם תופעת המסתננים של תחילת שנות ה-50, תופעה שגבתה מהמדינה הצעירה מחיר כבד ברכוש ובנפש. למרות התנגדותו של משה דיין, אז ראש אג"ם, אישר בן גוריון את הקמת יחידת הקומנדו הישראלית.
לטובת המשימה הביאו את אריאל שרון, אז רס"ן שנמצא בתקופת לימודים באוניברסיטה העברית, לפקד על היחידה. המטרה: להכות את המסתננים וליצור תג מחיר לדם יהודי בדמות פעולות תגמול. מרגע שהוקמה היחידה היא פשטה על בסיסי מחבלים ונכנסה לתוך הערים מהם יצאו המסתננים. היא ביצעה מארבים לסיורים של מחבלים, ולא פעם גם לצבאות הסדירים של מצרים וירדן. בין הפעולות הגדולות של היחידה ניתן למנות את הפשיטה על חברון, פעולת קביה ועוד. כל פעולה הסתיימה בהפלת המבנים של האויב והן גבו לא מעט חללים. מלבד פעולות התגמול, היחידה כתבה למעשה את ערכי צה"ל בכל הקשור לרעות, חתירה למגע ודבקות במשימה. לאחר פירוק היחידה היא מוזגה עם גדוד 890 של הצנחנים, והפכה לאחד מסמלי המורשת הגדולים ביותר בתודלות צה"ל.
יחידת רימון
רימון הייתה בשנות ה-70 מה שיחידה 101 הייתה בשנת 1953 - באופי המשימות וברמות התהילה. בימים ההם, די כמו היום, עזה הייתה חממה לארגוני ופעילי טרור, סוג של אגוז קשה לפיצוח. אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, החליט להקים יחידת קומנדו שתתמודד עם איום המחבלים העזתים. את הקמת היחידה הוא הטיל על סרן צעיר בשם מאיר דגן, לאחר שזה הוכיח עצמו כמפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים. כפי שהסביר דגן עצמו, "מטרת היחידה הייתה להשיג מודיעין וללכוד מבוקשים".
מאוד מהר התברר שמדובר ברימון קטלני למדי. באותם הימים עמד הטרור העזתי מאחורי פיגועים קשים נגד אזרחים, קציני משטרה וצבא ישראלים. לוחמי רימון עבדו בצמוד לרכזי השב"כ ופעלו בגזרות שבהן כל יחידה אחרת התקשתה. כאשר הוקמה היחידה, היו בידי השב"כ 200 שמות של מבוקשים, שנתיים לאחר ההקמה נשארו רק 3 עד 5 שמות ברשימה. כמה עשרות מהם חוסלו, חלק מטווחים קרובים במיוחד, אחרים נלכדו חיים. אלה שנלכדו סיפקו מודיעין רב, ואף ליוו את לוחמי היחידה למקומות בהם היו מפקדות ומצבורי נשק. בסוף שנות ה-70 סיימה היחידה את תפקידה והפכה להיות מחלקת סיור של חטיבת הבקעה.
בתחילת שנת 2010, החליט אלוף פיקוד הדרום דאז, אלוף יואב גלנט, להקים את היחידה מחדש, במתכונת של יחידת עלית, שתתמודד עם האיום הנשקף מחצי האי סיני ושעשוי לגלוש לנגב המרכזי. הסיירת שמוקמה במסגרת חטיבת גבעתי, פועלת עד היום ונחשבת ליחידה מבוקשת בקרב המשרתים בחטיבה הסגולה, אבל המוניטין לה היא זוכה רחוק מאוד מזה שזכתה לו יחידת המקור בשנות ה-70.
גדוד הזרקורים של חיל תותחנים
ללא ספק, הגדוד הכי פחות מוכר בצה"ל וזאת למרות שהיה מעורב בלא מעט פעולות ומלחמות. גדוד הזרקורים הוקם באמצע שנות ה-50, ימים בהם האמצעים לראיית לילה היו דלים ולא מתקדמים דיים, וכשמערכות המכ"ם לא היו נפוצות בכל הגזרות. את הזרקורים הפעיל הגדוד על גבי משאיות ייעודיות, ובהמשך הופעלו הזרקורים על גבי זחל"ם (זחל ממוגן), מה ששיפר את המיגון של לוחמי הגדוד.
על ידי קיבוץ שלוש אלומות מנקודות שונות לנקודת הציון, סייעו לוחמי הגדוד לחיל האוויר באיתור מטרות, כמו גם לכוחות קרקעיים בניווט קרקעי. בנוסף, הזרקורים האירו את האויב ואף שימשו על מנת לסנוור אותו. לא הרבה יודעים, אבל לוחמי הגדוד השתתפו בפעולת קלקיליה. הם האירו לצנחנים, שתקפו את האויב, וסינוורו את חיילי הלגיון הירדני. במלחמת יום כיפור השתתף גדוד הזרקורים בכיבוש פסגת החרמון, ובחזית המצרית האירו את מוצבי האויב וסייעו לכוחות צה"ל להתמצא בסביבה המדברית בשעות החשכה. הגדוד פורק זמן קצר לאחר המלחמה בעקבות רכש מסיבי של אמצעי ראיית לילה, הטמעת אמצעי אינפרא אדום, והכנסה של זרקורים קטנים ומתקדמים לשימוש כוחות שריון.
חטיבה 500
עד שנת 2003, היו בצה"ל ארבע חטיבות שריון סדירות: 7, 188, 401 וחטיבה 500, שפורקה באותה שנה. החטיבה הוקמה בשנת 1972 ומפקדה הראשון היה אל"ם אריה קרן. שנה לאחר הקמתה היא כבר השתתפה במלחמת יום הכיפורים. טנקי החטיבה בלמו את המצרים בגזרת התעלה ביום ה-11 ללחימה, השתתפו בהשמדת חטיבת T-62 של המצרים, ויום לאחר מכן חצו את התעלה לצד המצרי. בצד השני של התעלה השמידו לוחמי החטיבה מחנות צבא, בסיסי טילים וסוללות הנ"מ. הם סיימו את המלחמה כשהם הכוח שסוגר ומכתר את ארמיה שלוש של צבא מצרים.
במלחמת לבנון הראשונה החטיבה תחת פיקודו של דורון רובין פרצה דרך שטח הררי, ובעין זחלתא נכנסה לקרב קשה מול הסורים. בין ההישגים של החטיבה נמנים: חיסול מחבלים וכוחות סורים באזור הר הלבנון והיותה החטיבה הראשונה שהגיעה לכביש ביירות-דמשק. בהמשך השתתפה בלחימה בתוך ביירות, עיר הבירה הערבית הראשונה שנכבשה על ידי צה"ל. מאז מלחמת לבנון נשאו, יחד עם שאר יחידות הצבא, בנטל הלחימה ברצועת הביטחון, תקופה במהלכה הרגו מחבלים רבים. החטיבה השתתפה גם במבצע חומת מגן, אולם בשנת 2003 פורקה, ולוחמיה סופחו לגדודי החי"ר ולגדודי ההנדסה הקרבית.
יחידת שמשון
ב-1986, זמן קצר אחרי שהוקמה יחידת המסתערבים דובדבן תחת פיקוד המרכז, החליט אלוף פיקוד הדרום דאז, איציק מרדכי, שגם לפיקוד הדרום מגיעה יחידת מסתערבים, כזו שתתמקד ברצועת עזה. במסגרת הפיקוד מוקמת יחידת שמשון. מפקדה הראשון הוא סגן צ', לימים בכיר בשב"כ. תפקיד היחידה היה לבצע את המעצרים הכי קשים של המבוקשים – אלה שמתחבאים עמוק בתוך הקסבות של עזה, רפיח ושאר ערי הרצועה. ככל שהשנים עברו והאינתיפאדה הראשונה התלהטה, הפכו משימות היחידה קשות ומורכבות יותר. כשהם מחופשים למקומיים נכנסו אנשי היחידה לשטח וביצעו מעצרים, הביאו מודיעין איכותי וגם חיסלו את אנשי האויב. מספר הפעולות שביצעו בשנות האינתיפאדה הראשונה נאמד במאות, חלקן מסווגות עד היום. בשנת 1996, עם ירידת פעילות הפעילות החבלנית העוינת בשטחי יהודה ושומרון, החליטו בצה"ל שאין מקום לשתי יחידות מסתערבים ופירקו את שמשון.
יחידת בקרה אווירית 528
אחרי מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל עם שטח גדול פי שלושה משהיה. על השטח הזה היה צריך להגן. בסיני הוקמו מספר יחידות הגנה ובקרה אווירית, ואיתן מספר בסיסי קטנים של חיל האוויר, אליהם פרסו מטוסי קרב לתגובה מהירה. יחידת בקרה אווירית 528 הייתה אחת מהן. הבסיס שהוקם על מצוק עם נוף מדהים היה הדרומי ביותר במדינה דאז. במקום הוצבה סוללת טילי הוק להגנה ומספר תותחים. הלב שלה היה מכ"ם ומערכות נוספות שהקנו יכולת גילוי לטווחים של 300 ק"מ.
הוויי היחידה היה ייחודי וכלל בין המשמרות שנמשכו 24 שעות, בילויים בנוף של סיני ובחוף הים של שארם א-שייך, שגם בימים ההם הוצפה בתיירים סקנדינבים. לימים, העידו אנשי היחידה, שיציאה הביתה בתנאים כאלה הייתה עונש. ובכל זאת, זו היתה אחת מהיחידות החשובות של חיל האוויר, שכן היתה אחראית על גילוי ואיתור איומים בגזרה הדרומית, והיוותה העיניים של צוותי האוויר במהלך קרבות.
מלחמת יום כיפור נפתחה בתקיפה מסיבית בה השתתפו 222 מטוסי קרב של חיל האוויר המצרים. 28 מהם תקפו את המרחב שבאחריות היחידה. בתחילה, ניסו להפיל את התוקפים בהכוונה של סוללת טילי הוק, אך זה לא צלח. כאשר הבחינו אנשי היחידה שהמטוסים המצרים מתקרבים לבסיס חיל האוויר אופיר ובסיסי חיל הים הסמוכים, הזניקו על דעת עצמם את מטוסי הקרב. שניים המריאו מאופיר ובהכוונה של יחידת הבקרה הפילו שבעה מטוסי אויב, אבל היום הזה לא הסתיים בטוב. סוללת טילי ההוק נפגעה מתקיפת מטוסים וגם יחידה 528 ספגה פגיעה ישירה של טיל שנורה ממטוס טופולוב 16. חמישה מאנשיה נהרגו והמכ"ם הושבת. כתוצאה מהפיצוצים בבסיסים הסמוכים, אנשי היחידה היו בטוחים שהיחידה נכבשה. כוח נשלח למקום ונוצר קרב פנים אל פנים, שהסתיים רק אחרי שמפקד היחידה חשף עצמו לאש. בהמשך, ניסו המצרים לכבוש ולתקוף את היחידה אבל ללא הצלחה.
כאשר ישראל החליטה לפנות את חצי האי סיני מבסיסי צבא וישובים ישראלים, משימתה של יחידה 528 הסתיימה.
טייסת עוף החול
טייסת עוף החול הוקמה ב-1972 ושמה המקורי הוא "טייסת שומרי הערבה". הטייסת הפעילה מטוסי קרב מסוג "נשר", מבסיס עציון שהיה ממוקם בסיני. שנה לאחר ההקמה, הופעלה הטייסת במלחמת יום כיפור, תחת פיקודו של סא"ל מנחם שרון. את המטוסים הראשונים שלה הפילה כבר ביום הראשון ללחימה. מבנה של ארבעה מטוסים נכנס לקרב אוויר עם שמונה מטוסי סוחוי מצרים, שתקפו את אום חשיבה. ארבעה מטוסים מצרים הופלו בקרב האוויר, שניים מהם על ידי המוביל, ירמי קידר. בעוד שמלחמת יום כיפור הייתה קשה לכל יחידות צה"ל, לטייסת הזו היא הייתה מטווח תרנגולים אווירי. הם הפילו ארבעים מטוסי אויב, בעוד שלהם לא נפל אף לא מטוס אחד.
כאשר צה"ל פינה את בסיסיו מסיני במסגרת הסכמי השלום, עברה הטייסת לביתה החדש בבסיס עובדה, והחליפה את מטוסי הנשר במטוסי כפיר. משם השתתפה במלחמת לבנון בעיקר בתקיפות של עמדות מחבלים. בהמשך החליפה את מטוסי הכפיר הישנים בדגם משודרג ולאחר מכן עברה לביתם החדש בבסיס חצור שבמרכז. בשנת 1994 החליפה את מטוסי הכפיר במטוסי F-16, אותם קיבלה ישראל מתנה מארה"ב. הטייסת השתתפה בשלל גיחות בלבנון, רובן בתחום הבט"ש או כמענה למתקפות של חיזבאללה על מוצבי צה"ל בדרום לבנון. מסיבות תקציביות היא נסגרה בשנת 2005.